תקשיבי כלום בעצם לא השתנה, את מבינה?
נועה ישבה במושב האחורי של המונית, מתוחה, משחקת בשולי השרוול שלה ומביטה בשקט החוצה. הרחובות של רמת גן חלפו מול עיניה, אותם שבילי ילדות שבהם פעם התרוצצה יחד עם אביב, צוחקים ובונים לעצמם פנטזיות על עתיד משותף. שבע שנים שבע שנים היא לא הייתה בארץ.
הגענו, אמר הנהג, בקול הנמוך הזה שתמיד מחזיר אותך למציאות.
המונית עצרה מול הבניין הישן ברחוב הירדן. נועה בדקה שוב באובססיביות שהטלפון שלה אצלה ביד, שלפה שטר של חמישים שקלים, שילמה לנהג, ירדה וסגרה אחריה את הדלת. לרגע עמדה נייחת, שואפת אליה את האוויר המקומי. היה לו ריח אחר פחות מחניק מתל אביב, יותר קרוב, כזה שמחזיר אותך אחורה. איזה שילוב של דשא מהגינה השכונתית, קצת לחם טרי מהמכולת ברחוב הסמוך, ומשהו לא מוגדר שאפשר לקרוא לו רק בית. הלב שלה קצת התקפל מבפנים הפחד והגעגוע התערבבו בריגוש לקראת מה שמחכה לה עכשיו.
לכאורה היא קפצה הביתה רק לכמה ימים. לבקר את אמא, לעזור לה עם כל מיני ניירת שנשארה מאחור. ורצתה כמובן גם לעבור ברחובות הישנים, לבדוק אם כל ההכל נשאר כמו בזיכרון. אבל האמת הייתה שיש שם סיבה אחרת, עמוקה, אולי העיקרית היא באמת רצתה לראות את אביב. ואולי, רק אולי, החיים שלה עוד יכולים להשתנות.
היא ידעה שהוא גר ממש ליד. זה לא שהיא עוקבת אחריו או משהו, חס וחלילה פשוט פה ושם, כשנפגשה עם חברות מהבית או קראה פוסטים בפייסבוק, השם שלו צף. אז שמעה שהוא קיבל איזה תפקיד ניהולי בחברה גדולה, קנה דירה משלו בקריית אונו, אפילו עבר לגור עם אמא שלו שעברה לדירה שלו כל פעם ששמעה עדכונים, נגמרה לה הנשימה. היא דמיינה רגע את הקול שלו, את איך שהוא נראה, ומיד דחקה את המחשבות לפינה, פוחדת להיכנס לאותה מערבולת.
***************
למחרת, נועה פשוט יצאה להסתובב במרכז גבעתיים. בלי תכניות, רק לשאוף עוד קצת מהאוויר של הילדות, לראות אם משהו השתנה, ולחוות את הקצב האחר הזה שנשאר בה אחרי כל השנים. היא עברה ליד חנויות עם שמות מוכרים, חייכה לעצמה כשזיהתה את הדוכן של העיתונים שפעם קנתה בו חוברות קומיקס, את הספסל עליו ישבו לדבר אחרי בית הספר, את בית הקפה בצומת שבו טעמה קפוצינו בפעם הראשונה ונשפך לה על החולצה הלבנה.
ואז היא פשוט ראתה אותו.
אביב הלך בצד האחר של הרחוב, בוהה קדימה עם המבט הזה, שקוע במחשבות. נועה קפאה במקום, דופקת בתוכה כמו אחרי ספרינט, שוכחת איך לנשום. הוא נראה בדיוק אותו דבר גבוה, ההליכה הזאת שכמו תמיד מחייכת מתחת לעור והחיוך הקטן הזה, שנותר כמעט זהה.
בלי שנייה לחשוב, היא חצתה את הכביש בריצה. הרמזור התחיל להבהב בכתום, מישהו צפצף בצופר, אבל היא כמעט לא שמעה כלום. הרגליים שלה סחבו אותה, הלב טרח בתופים כאילו כל הרחוב שותף לכך.
אביב! היא קראה, כשסוף-סוף הצליחה לתפוס אותו ליד אחת החנויות.
הקול שלה רעד. היא לא ציפתה להתרגש כל כך. הוא הסתובב ולהבדיל מהסיוטים בלילות, הוא הסתכל עליה ככה באדישות מוחלטת.
נועה? הקול שלו היה מאופק, שטוח, כמעט אדיש.
הטון הזה השוויון הרגשי הזה הכה בה חזק. כל מה שהכבידה בלב שבע שנים פרץ בבת אחת. דמעות הציפו לה את העיניים, והגרון נחנק.
אביב, אני אני כזאת אשמה אני לא אמורה אפילו לגשת אליך, אבל אני היא בלעה את הדמעות, המשיכה בלי לנגב אותן. אני אוהבת אותך, עדיין. תסלח לי, בבקשה, תסלח
כל המילים בצבצו החוצה, מהירות ומבולבלות, כאילו פחדה שאם תפסיק, תתרסק. ולא היו מילים מסובכות רק אלו שחיכו להתפרץ שנים.
היא חיבקה אותו, הצמידה את עצמה אליו כאילו ככה הכל יתוקן. פתאום, שום רעש לא היה; לא קולות, לא אנשים, רק החום שלו והתקווה שהוא יחזיר לה חיבוק.
אביב לא הדף אותה מיד. לרגע נדמה היה שכתפיו רפות, היד שלו מתרוממת כאילו עומד להחזיר חיבוק. נועה כמעט קיוותה: אולי, אולי עוד אפשר לתקן
אבל זה נגמר תוך שנייה.
אביב תפס לה בעדינות בכתפיים והרחיק אותה ממנו, בפנים חתומים, בלי רגש בעיניים. כל החום ההוא נעלם. כמו מנעול על דלת.
לכי מפה, הוא לחש לה באוזן, קור עובר בכל מילה.
עוד שנייה, ואז קללה חרישית: אני שונא אותך.
הוא הסתובב והלך. לא הסתכל לאחור. נועה עמדה שם באמצע הרחוב, מסוחררת, בזמן שהחיים סביב המשיכו: אנשים עם שקיות, ילדים צוחקים, מסעדה מלאה, מכוניות דוהרות. בטח מישהי יכלה לראות אותה ולחשוב למה בחורה עומדת ככה עם מבט אבוד ופרצוף לבן? אבל נועה הייתה בועה.
רק קצב הצעדים הנעלמים שלו בראש רחוב וצלילי הנשימה שלה קטועה וכואבת. ועם כל שנייה שחלפה הלכה והתבהרה המחשבה: זהו. גמור.
היא גררה רגליים בחזרה הביתה. כל צעד דרש כוח, ולא שמה לב לשום דבר סביב. הראש שלה היה ריק, פרט לאותו הד שמשתרש פנימה.
כשהגיעה לבית של אמא, לא ניסתה אפילו להסביר. עברה ישר לחדר, התיישבה ליד השולחן, ובהתה החוצה. אמא נכנסה, הבחינה בפנים הנפולות, לא אמרה כלום רק אנחה חרישית כאילו חיכתה לרגע הזה, והלכה לשים מים לקצת תה. הקול של המים הרותחים, הריח של התה החם הכול קטן, פשוט, אבל לפחות זה החזיר אותה לרגע לאדמה.
הוא לא סלח לי, לחשה נועה, מחזיקה את הספל כאילו הוא עוגן. האדים דגדגו לה את הלחי, אבל לא באמת קלטה את זה. היא התבוננה בשקיפות של התה, והיה לה ברור: כלום לא חזר, כלום לא נבנה.
אמא התיישבה לידה, שלחה יד ללטף לה את הכתף, באותו מגע שפעם היה מנחם אחרי מריבה עם החברות או נפילה בגינה. פתאום הרגישה קטנה כלכך, כאילו כל מה שבנתה לאחרונה התמוסס, והיא שוב רק ילדה.
ידעת שזה מה שיקרה, אמרה אמא בשקט, בלי שמץ של תוכחה.
ידעתי, נועה הנהנה, והקול שלה צף בעייפות. אבל קיוויתי. מוזר, נכון?
לא, לא מוזר, ענתה אמא ברוך. זה היה המסלול שלך. פגעת בו עמוק, נועה. הוא התקרר, נהיה כמו קאי מהסיפור של הילדות. אף אחת לא הצליחה לשבור את הקרח על הלב שלו.
נועה עצמה עיניים. המחשבות על אותו ערב, לפני שבע שנים, צפו מיד.
הכול אז נראה כלכך פשוט. עשרים ושתיים הייתה לא היה פחד, לא קושי שהרגיש רציני באמת. אביב בחור טוב, אמיתי, יציב, עם חלום משלו. עבד בבניה, למד הנדסה בבוקר, כל הזמן תכנן איך יקים עסק משלו, אבל הכול הלך לאט. לנועה היה חסר היציבות. לא עושר, פשוט לדעת שיהיה בסדר עוד שנה, עוד חמש, עבודה, דירה, איזו רגועות לבנות חיים. ולאביב רק עוד ועוד עבודה, עבודות צד ולהתגלגל בין חוויות, לא סיפק לה את התשובה.
פתאום הגיע דוד מתל אביב שהציע לה עבודה בחברה שלו. בלי לחשוב פעמיים, הסכימה. זו הייתה הזדמנות פשוט לא יכלה להגיד לא.
והאמת? שם, בתל אביב, נכנס לחיים שלה איש עסקים בשם עידו. כפול ממנה בגיל, לרוב שקט, בטוח בעצמו. הכירו במקרה באיזה אירוע משרד, כשהיא עוד התביישה בין הבכירים סביב שולחן. עידו שם לב אליה, שאל, דיבר, והתחיל עם גישת המתנות: לפעמים פרח למשרד, אחר-כך מסעדות, מופעים, טיולים. הוא לא חסך במחמאות ועם הזמן, המכשולים ירדו. נועה מצאה את עצמה מתמכרת ימים יפים, מסעדות רומנטיות, חנויות להיכנס ולקנות מה שבא לה. זה לא היה סוער, אבל נוח; איתו לא הייתה דאגה לכסף, לדירה, אפילו לבגדים לעבודה. הוא סידר את הכול, היא הרגישה בתוך חלום.
והיא מצאה את עצמה צוחקת עליו, על אביב. התחילה לתעב אותו ממש הרי הוא לא יגיע לשום דבר, שנשמע מפיה בהתקף טינה.
פעם חזרה לביקור בעיר. לא כדי לדבר עם אביב. רצתה שיראה שבחרה נכון. שבזכות אותה החלטה, יש לה עכשיו חיים יפים ובטוחים.
היא בחרה קפה ראשי ברחוב ביאליק המקום שאביב היה קונה בו קפה אחרי העבודה. לבשה שמלה יקרה, ענדה צמיד מזהב של עידו, תיק רשתות בתיק. התיישבה מול החלון. אביבה נכנס, נועה צחקה קולנית, הסתכלה ישר עליו, פגשה מבט. הוא נראה הלום, פגוע אבל היא המשיכה להסתכל.
זה הרגיש כמו ניצחון. כל מה שרצתה לברוח לעתיד בטוח, לחדש לעצמה לגיטימציה. אבל כשהוא יצא והשאירה אותה עם החבר העשיר, עם הצחוק שלה הדועך, פתאום קלטה: זה ריק. כל הדברים, כל הבגדים, כל ההצגות אין לזה שום משמעות בלי מישהו לפנות אליו בלילה.
******************************
זה לא קרה מיד, אבל לאט זה חלחל. עידו הלך ונעלם מחייה. כבר לא היו מסעדות, לא היו מחמאות. שריטות קטנות: אולי תשקיעי בעצמך קצת יותר?, תדעי לדבר ביותר נימוס, החברות שלך לא מתאימות לסגנון. הרבה פעמים פשוט היה נעלם, משאיר אותה לבד במערה היפה הזאת ששכר לה בעצמו. יש לך כל מה שרצית מה עוד את מחפשת?
נועה ניסתה להצדיק: הוא עסוק, יש לו לחץ בעבודה אבל עמוק בפנים קלטה שהפכה להיות כמו ריהוט. וכשנגמר העניין נגמרה גם היא אצלו.
אפילו הקניות החדשות איבדו טעימה. היא הסתכלה לתוך הארון בגדים לתצוגה, תכשיטים שקיבלה, הכל לא היה שייך לה יותר. מסעדות ומסדרונות עירוניים הלחיצו אותה כל טעם של בושם יוקרתי נהפך לה לכבד על הנשמה.
בלילות הארוכים שחלפו לה לבד, לפעמים רק ישבה ליד אדן החלון ובוהה מה אם? ואז הבריחה מעצמה את השאלה: מה עכשיו?
ובכנות: החיים המלוטשים בלי אביב היו ריקים. חסר הלב שיטפוס לך את היד בסוף יום מבאס. חסר הקול שיגיד לך הכל אפשרי, לא משנה כמה קשה.
*******************
ביום השלישי בארץ הלכה נועה שוב לגן הציבורי אותו גן עתיק מתחת לעץ התות שידעה כל חייה. אותה ספסלה הקבועה, אותו אוויר. פתאום שמעה מישהו:
נועה?
הסתובבה. זה היה מאור, החבר הטוב של אביב. הפנים הופתעו אבל הוא מיד שלח חיוך רחב.
לא ציפיתי לראות אותך פה, הוא מותח את הגבות, מנסה להפוך את זה לקזואלי. מה קורה?
נועה ניסתה לצחוק. הכל בסדר. באתי לבקר את אמא.
מאור לא לחץ בשאלות. רק הציע לשבת. הם הסתובבו לגן, הוא התחיל לספר לה על העבודה, על השינויים בעיר, על כל מיני דברים קטנים שהרגיעו אותה. פתאום היא התרככה בפנים הזה, חיברה אותו לשנים שלא תחזור אליהן.
ואז שואל בשקט: ראית את אביב?
היא הנהנה, העיניים שלה מדביקות את הרצפה. מייד הציפו לה דמעות של העבר. כן. אתמול. הוא הוא לא רוצה לדעת אותי. הוא שונא אותי.
מאור נשף. התיישב לידה. שתק רגע, ואז:
תשמעי, לקח לו המון זמן להתאושש. פשוט נעלמת. בלי מילה, בלי הודעה. זה היה כמו סכין בלב.
היא לחשה אני יודעת. פגעתי בו.
מאור לא ניגן לה על מצפון. ענה בכנות: הוא פגש פה ושם מישהי, זה לא עבד. את היית בשבילו הכול. אחרי מה שקרה בקפה חשבתי שהוא בכלל יישבר.
נועה רק הביטה בו בשקט, מבינה לראשונה כמה הגדולה של הכאב. חשבתי שאני עושה נכון
מאור המשיך, ברכות: אולי עדיף שלא תחזרי לפה. את עושה לו רע. קשה לו כבר שנים, ומה שחזרה שלך עושה שוברת הכול שהוא בנה. אתמול הוא תפס אותי הוא לא היה עצמו. אל תבואי יותר, נועה.
היא סיפרה לו בשקט, בלי צורך בתגובה:
אני לא מבקשת סליחה, רק רציתי שיֵדע שאני מצטערת. כל יום.
מאור הסתכל, אמר בשקט אולי זה לא מה שהוא צריך. לא כל כאב אפשר לתקן.
נועה שתקה, הלב שלה נדקר מבפנים. אולי באמת הייתה צריכה פשוט להיעלם.
**********************
בערב, ישבה מול החלון בבית של אמא, אורות עיר נדלקים לאיטם על השגרה הזאת שהפכה זרה. בראש שלה שיחזרה אלף אפשרויות קדומות; בית, ילדים, עסק קטן, התמודדות יחד. כל מה שהיה יכול לקרות אילו רק הייתה נשארת. אבל עבר אי אפשר לתקן. את זה היא כבר הבינה.
למחרת היא כבר קמה לארוז. עשתה את זה באיטיות, נותנת לכל פריט לומר שלום. אמא עמדה בפתח הדלת, לא הוציאה מילה. רק ליטפה לה את השיער כשהלכה, שקטה, ידעה שזה הסוף.
שמרי על עצמך, אמרה לבסוף וליטפה לה את הלחי. נועה חיבקה אותה, נשמה עמוק את הריח של הבית ויצאה.
ברכבת לתל אביב היא אספה מחשבות, בהתה בחלון על הנופים בתים, חנויות, מגרש הכדורגל הזה עם הסלים, הפיצרייה של השכונה. הכל כל כך טבוע ועכשיו רחוק.
כל מה שהכירה ורצתה אי פעם אבדה לעצמה לנצח. לא נשאר לה אלא לנשום עוד קצת זיכרונות, ולשחרר.
***********************
חצי שנה עברה. נועה המשיכה בעבודה בתל אביב, יוצאת עם החברות לצהריים בשרונה מרקט, מדברת עם הדודים. חיצונית שום דבר לא השתנה. אבל בתוכה כבר לא ברחה מהעבר. לא ניסתה להשכיח אותו בקניות בקסטרו או בדייטים ריקים. פשוט למדה לקבל.
הבינה שמה שהיה היה. שלא תמיד אפשר להתחיל מחדש. שלפחות אפשר ללמוד לנשום רגיל, להוריד את החרדה, להפסיק להצדיק ולסלוח לעצמה.
יום אחד, בזמן שהכינה קפה במטבח, הטלפון צפצף. מספר לא מזוהה אני לא שונא אותך. אבל אני גם לא מסוגל לסלוח.
היא התיישבה על הרצפה עם הטלפון ביד, הלב שלה פועם מהר, נשארת עם המסך מול הפנים, כמו מחבקת את המילים.
היא לא ידעה מה זה אומר; האם זו התחלה, או סוף סופי. אבל ידע שיש בין הלבבות איזה קו דק, כמו נימי מים בין איים מתרחקים: קשר. מישהו, איפשהו בארץ הזאת, עוד חושב עליה. עוד לא סגר לגמרי את הדלת.
בדמעות חייכה. רק סימן קטן. אולי לא ממש סוף. אולי, כשהלב שלהם יירגע, יצליחו לדבר. אולי עוד יהיה שלום. אולי יתפשקו, ואולי זה פשוט להמשיך הלאה, כל אחד עם האמת שלו.
אבל לרגע הזה, מה שהיא צריכה לדעת, זה שהוא עוד זוכר אותה. שהיא עוד דמות בעולם הפנימי שלו. ושזה בינתיים מספיק.
