אז סוף סוף זה קרה
– מה עובר עליך, מיכאל? שאלה יעל אחרי כמה דקות של שקט כבד ביניהם. אתה נראה לחוץ… הפנים שלך חיוורות… הכול בסדר?
– כן, הכול בסדר, – ענה מיכאל, מתאמץ לאסוף את עצמו. הוא הניח את המזלג והרים את כוס מיץ התפוחים, דוחה עוד קצת את רגע התשובה ליעל.
*****
מיכאל התקרב לכניסה לבניין, שלח יד לידית הדלת הכבדה, ועוד רגע כמעט פתח אותה, אך ברגע האחרון עצר את עצמו.
לא היה לו חשק להיכנס.
הוא ידע שמחכים לו למעלה, זכר שהבטיח ליעל שיבוא אליה, אבל ההתרגשות תקפה אותו בעוצמה כזו, שהוא פשוט לא הצליח להשתלט עליה.
הרגיש מבוכה אדם בשנות השלושים, ברכיים רועדות כמו תלמיד שמזמינים אותו בפעם הראשונה ללוח.
וחשב שלפניו נשאר רק צעד קטן: לפתוח דלת, לעלות לקומה שלישית, לגשת לדירה מספר 36
אבל משהו עצר אותו, תחושה לא מוסברת תקעה אותו במקום, ולא נתנה להשלים את המהלך.
הוא רצה רק להסתובב ולברוח. לא משנה לאן, רק לא להישאר.
– למה בכלל הסכמתי? מלמל בשקט, נסוג אחורנית. הרי ברור שלא יאשרו אותי.
הוא התרחק עוד קצת, הרים מבטו בחשש לעבר החלון בקומה השלישית, שממנו נשפך אור חזק.
האור הזה היה כמו מגדלור, כאילו העולם סידר שיעיר לנפשו בדיוק בשביל שיראה ויבוא.
וכך גם היה רגליו הביאו אותו עד לכאן, אבל לעלות היה קשה מדי.
הדבר היחיד שעצר אותו היה המחשבה מה יעל תרגיש אם יברח עכשיו. היא הרי ביקשה, והוא הבטיח.
*****
“אז יש לי משהו לספר לך… אל תילחץ, – אמרה יעל בערב שלפני כן. – ההורים שלי רוצים להכיר אותך”.
יעל החברה שלו.
הם ישבו יחד בבית קפה, אכלו ארוחת ערב ודיברו על סוף השבוע. פתאום, מבלי שיצפה, רצון ההורים להכיר את בן הזוג שלה.
הוא נבהל עד כדי כך ששכח ללעוס, הביט בה כאילו בודק אם זו בדיחה או ברצינות.
לא היה כל דבר חריג בבקשה הזאת, הרי זה טבעי שהורים ירצו להציץ בחתן פוטנציאלי, בבעל לבתם. היה מוזר אם לא היו מזמינים אותו.
אבל
מיכאל פחד שההורים שלה לא יאהבו אותו, ולמעשה לא יאשרו אותו כחתן. והחששות האלו היו מבוססים היטב.
היו לו סיבות לחשוב ככה.
האמא של יעל ד”ר ויקי עמיר – הייתה שנים רבות חוקרת ומרצה באוניברסיטה חשובה, עד שנהייתה דיקאנית, ועכשיו עובדת כאחראית מדיניות באגף החינוך.
אבא שלה שלומי עמיר התחיל כמהנדס בחברת בנייה, התקדם והתפתח, עד שהקים חברה בעצמו ומקורב לראש העיר. דמות מכובדת.
גם יעל בעצמה, רק בת 32, כבר ראש מחלקה משפטית בחברת הייטק תל אביבית מצליחה.
ומה מיכאל עשה עד גיל 35?
האמת שום דבר מיוחד. אדמין מערכות פשוט בעיר חולון, בלי תואר אקדמי בכלל.
ידו לא רעה בכלל, אבל בלי אופק לקידום.
והנה, יישב מולם בשולחן, מה יספר להם? איך יביט להם בעיניים?
ואולי תשאלו איך בכלל הכיר את יעל? מקרה של מזל.
אותו יום החליט לצאת לטיול בפארק הלאומי ברמת גן. במקרה יעל טיילה גם היא שם, יחד עם שתי חברות. כשתיים הלכו להביא סורבה מהקיוסק, יעל נשארה לשמור על הספסל וגם לנצל שיחה עם אמא.
בשיחה לא שמה לב שמישהו, שיכור מעט, מתקרב עליה מהר על אופני קורקינט חשמליים.
מיכאל אחז בידה ומשך אותה הצידה ממש ברגע האחרון.
“איך אתה נוהג?!” קראה יעל.
אבל ברגע שקלטה שהבחור השיכור כמעט התרסק על פח אשפה והופל, הכול התבהר.
מאותו רגע משהו השתנה בשיחה. כשהחברות עמדו בתור לקרטיב, השניים דיברו בפעם הראשונה, החליפו טלפונים, וזהו כבר חצי שנה הם יחד.
כשהתלבט האם להסכים להזמנה בערב כל הזיכרון הזה צף. הוא פחד להגיע לסיטואציה הזאת. שגם הפעם, כמו כשאירעו לו מקרים דומים בעבר, יאבד את אהבתו רק כי אחרים יחשבו שזה לא מתאים.
ולשם אין לו אומץ להוביל את העניין.
– מה הולך? שאלה יעל אחרי כמה דקות שפתאום נעלם לה מהשיחה. למה נהיית לבן ומוזר? הכול בסדר?
– כן, הכול בסדר, – ענה והניח את הסכין. שלח ידו לעבר כוס המיץ, מנסה למשוך עוד רגע לפני שיענה.
– אז אתה בא?
– לא הבנתי לאן?
– לבייתי, – חייכה. אמא תכין משהו טעים מאוד, אבא יביא איזה יין נדיר מהמרתף של חבר טוב שלו. ממך אני רק מבקשת אישור שתבוא, מיכאל.
– לא יודע מרגיש שהם לא יקבלו אותי.
– למה?
– כי אני סתם מישהו, בלי תואר, בלי קריירה נוצצת. כל מה שאני יודע להתעסק במחשבים ולשחזר קבצים. אני בטוח שהם רוצים חתן עורך דין, רופא או איזה בכיר בעירייה. מי צריך טכנאי כמוני?
– די לך להילחץ – חייכה יעל ולחצה את ידו. ההורים שלי, אגב, פשוטים ואמיתיים. תחכה מחר בשבע בערב ולא לאחר.
– טוב, – השיב, אבל בליבו עדיין לא ידע אם יופיע.
*****
והנה, הגיע יום המחרת.
מיכאל עמד מתחת לדירת משפחת עמיר בשבע בערב, חורף תל אביבי, קור חותך.
הוא ידע שהוא חייב להכיר, רוצה לבנות את עצמו עם יעל לחיים שלמים, אבל היום הרגיש לכוד.
עוד חצי שנה, חשב, כשיעבור לתפקיד מרכזי במטה החדש של החברה אז אולי יצבור עוד ביטחון.
אולי אז, כשהוא כבר עובד מקצועי, יקבלו אותו.
רק שקלט שהוא עומד לברוח, הטלפון רטט בכיסו.
יעל.
– היי מיכאל, – נשמעה שמחה בצד השני. כמעט הכול מוכן. אבא עוד רגע מגיע. אתה כבר מתקרב?
– היי, יעלי אני, אני
– אתה מתקרב, נכון?
– כמעט האמת
– אם אתה שוב רוצה לדבר על מה שאמרת אתמול לא רוצה לשמוע. הכל יהיה בסדר. רוצה שאירד אליך?
– לא, ממש לא, – מיכאל מיהר לומר. אני עוד רגע עולה.
– אחלה. מחכה. מחכים!
ניתקה.
הוא הכניס את הטלפון וחיפש תירוץ לא להגיע. אבל לא מצא כלום.
“עוד שנייה גם שלומי עמיר יבוא עדיף שלא יראה אותי עומד בחוץ” חשב ומיהר להתרחק לקצה הרחוב.
בדרכו פגש בחור, ביקש סיגריה, למרות שכבר חודשים לא עישן. רק רצה להרגיע את הלחץ.
עמד בפינת הרחוב, שואף ומפזר עשן לאוויר, מבטו משוטט סביב. מצד אחד פח אשפה, מצד שני קרקע ריקה, שם פעם עמדו מוסכים, סיפרה יעל, ועכשיו יהפכו את המקום למגדל דירות.
לא היה מעניין, חוץ מהכלב ששכב בשלג. לרגע נבהל כלבים משוטטים יכולים להיות מסוכנים, אבל שם הבטיח לעצמו שהפעם לא.
הכלב פשוט שכב שם, כמעט קפוא. אף אחד לא הכניס אותו להתחמם.
*****
ג’קי (כך קראו לכלב שמיכאל ראה בקרקע הריקה) כבר לא זכר מתי אכל לאחרונה.
פעם חי ברחוב אחר, ילדים נתנו לו לפעמים שניצלים משבת ופת לחם, עד שמישהי בשיכון החליטה שלא מתאים לה.
האישה שלחה תלונות לעירייה, אספה שכנים “הכלב הזה מסוכן לילדים! הוא יינשך מישהו, העיניים שלו רעבות!”
אבל עיניו של ג’קי לא היו רעבות אלא שבורות. פעם היה ילד בשם גל שקיבל אותו בגיל ארבעה חודשים. גל התחנן להוריו שייתנו מקום לכלב בדירתם הקטנה ברחובות.
כשהקיץ נגמר, השאירו אותו בתחנה. “אי אפשר, דירה קטנה, לך תטפל בו, גל?” והילד הסכים בלית ברירה.
אישה אחרת לקחה אותו, ניסתה למכור אותו בשוק מחנה יהודה הציגה כאילו כלב גזעי.
כשהתברר לבני הזוג שקנו אותו שבסך הכול כלב מעורב, לקחו אותו לפרדס בחולון והשאירו אותו בין העצים.
משם נדד ג’קי בין ערים, פגש ילדים ופחד ממבוגרים, אך תמיד התגעגע לתת חום של בית.
אבל ג’קי הבין, כשהשכונה התחילה להשליך עליו אבנים, שאינו רצוי. בשקט עזב, לא לחזור, כי לא רצה להפריע לאיש.
עכשיו, בשדה קפוא, שכב מותש, אפילו בלי כוחות להסתכל על איש.
הוא ראה את האיש עומד עם סיגריה, לא העלה על דעתו שיעזור לו. “והוא יגמור את הסיגריה ייעלם כמו כולם”.
*****
מיכאל סיים לעשן, הסתובב לכיוון פח סמוך להצטרפות של מכונית שחורה גדולה שקרבה לחניה.
חשש ששלומי עמיר כבר הגיע והחביא את עצמו מאחורי הבניין.
רק אז ראה פתאום את הכלב במרחק מטרים ממנו.
“ממש לא חסר לי עכשיו שהוא יתחיל לנבוח” אבל הכלב לא נבח, אפילו לא הסתובב.
סקרנות כוחנית תקפה אותו: “היי, בסדר שם?” לא הייתה תגובה.
הוא התקרב בזהירות, התכופף, נגע. הגוף קר, אך נשימת חיים עוד נשמעה.
“ככה הוא לא ישרוד את הלילה” חשב מיכאל, ובאינסטינקט חבק את הכלב ולקח אותו בזרועות.
החליט לנסות להיכנס ללובי בניין, להפשיר אותו ליד הרדיאטור עד שיגיע מונית שתקח אותו לוטרינר.
רק שכל הלוביים נעולים. ניסה עוד בית.
הטלפון שלו רטט, אבל לא פתח שתי ידיו מלאות בכלב.
בריצה ליד דירת יעל, הביט שוב בחלון השלישי. חשב לבקש עזרה, אך חשש מהוריה. הם לא יאהבו שיגיע אליהם עם כלב מהרחוב.
בסוף הרחוב נעצרה שוב אותה מכונית שחורה. הפנסים סינוורו אותו, ומהרכב יצא גבר חובש כיפה.
– מה קרה, בחור? צריך עזרה?
– הכלב הזה מצאתי אותו קפוא, – גמגם מיכאל. אתה אולי יודע איפה יש פה וטרינר פתוח?
– עכשיו? פה קרוב אין, – ענה הנהג. אבל אני מבין בעיניינים האלה. יש לי מכר וטרינר באלנבי. בוא, תעלה מאחור, נוסעים.
– אתה באמת מוכן לקחת אותנו? נדהם מיכאל.
– ברור, אין מה לחכות!
לא היה צריך לשכנע אותו פעמיים. הנהג כבר מתקשר בדרך, “יעלי, יש תקלות, אני מתעכב. ראית במקרה בחור עם כלב?”.
– זה בגללי? תהה מיכאל.
– הכל בשביל להציל חיים, – הנהג חייך.
כעבור עשר דקות כבר עמדו בקליניקה בווטרינר ברחוב אלנבי. כלב במצב קריטי, הצוות מחכה להם.
הכלב הוזעק. לקחו אותו לטיפול, ומיכאל נשאר במסדרון, פותח את הטלפון, מוצא הודעה: “מייקי, איפה אתה? דואגת לך”.
בצדק יכל לספר, אבל הראש הדהד במחשבות של כלב פשוט ואבוד.
אפילו לא הספיק להודות לנהג מהמרצדס, שכשיצא כבר נעלם.
*****
עברו בערך ארבעים דקות, ואז מזווית העין, ליד הקבלה, ראה מיכאל הפתעה: יעל, ולצידה אישה חביבה, ועוד מישהו מוכר…
הנהג שהיה כמובן שלומי עמיר, אבא של יעל.
יָעֵל רצה אליו: – למה לא ענית? דאגתי…
– סליחה, יעלי, – ענה בשקט. רק פחדתי שהם יתרגזו שיש לי כלב מהרחוב…
– איזה שטויות! חייכה. שלוש חתולות אימצה אמא מהרחוב, על כלב אחד נעשה עניין? אנחנו אוהבים בעלי חיים.
שני ההורים התקרבו. שלומי חייך, מושיט יד: “אז סוף סוף הכרנו, הא?”
– תרשה לי גם להודות לך, מיכאל, – הוסיפה ד”ר ויקי. הצלת חיים היום. מקווה שתיקח אותו לביתך.
– בטח, – חייך שוב הווטרינר שיצא מהחדר. הוא יתחזק בזכות אהבה.
באותו לילה, ג’קי שוחרר לבית המשפחה בצפון תל אביב, מוקף בשלוש חתולות שהתעקשו לחמם אותו על הספה בסלון. הניצחון הקטן הפך לארוחה משפחתית והמון חיוכים ומיכאל הבין, לא היה מקום לפחד מההורים.
כמה ימים אחרי זה, כשג’קי כבר הולך בזנב מתנופף, הגיע לקחת אותו לדירתו הקטנה בחולון.
– תיקח אותי איתך, אולי? צחקה פתאום יעל, ביד תיק.
– רצינית?
– מאוד. הורי אמרו שאסור לי כבר לישון פה “הגיע הזמן שיהיו נכדים”, הם צוחקים.
מיכאל לא התגבר לצחוק, הצחוק הדביק גם את יעל וג’קי נבח מתוך שמחה.
הוא לא הבין לגמרי מה קורה אבל ידע שמכאן והלאה כבר לא יישאר לבד או קר.
וכך זה נגמר.
