מרד מאוחר
את מבינה מה את עושה? הקול של אילנה היה רגוע, כמעט חסר רגש, ודוקא השקט הזה היה מאיים יותר מכל צעקה את מבינה מה זה אומר בשביל כולנו?
ציפורה עמדה ליד החלון והתבוננה ברחוב. גשם ראשון דק ירד בתל אביב, והעוברים ושבים מיהרו מתחת למטריות, בלי להסתכל אחד על השנייה.
אני מבינה מה זה אומר בשבילי, אמרה לבסוף.
בשבילך, אילנה חזרה על המילה, כאילו שוקלת אותה. תמיד את: בשבילך. ומה איתנו?
אתם אנשים בוגרים.
אמא, את בת שישים ואחת.
אני יודעת בת כמה אני.
אילנה ירדה לספה. זאת הספה ההיא, עוד מאז הדירה הישנה, מאז ההתחלה. ציפורה הסתכלה עליה, חשבה כמה פעמים רצתה להוציא אותה מהבית ותמיד נשארה מתוך הרגל, מתוך רחמים, מתוך תחושת אשמה כאילו לזרוק ספה זה לזרוק משהו שחי.
בכלל חשבת מה אנשים יגידו? שאלה אילנה.
לא, ענתה ציפורה. לא חשבתי.
וזה היה נכון.
***
הכול התחיל במרץ, כשציפורה קדמי, פעם מורה ללשון וספרות, היום גמלאית שעובדת קצת עם ילדים בספריה העירונית, נסעה לשבת אצל חברה ברחובות.
החברה, אלישבע מזרחי, גרה שם כבר שמונה שנים. עברה אחרי שהתאלמנה, קנתה דירה קטנה עם גינה, גידלה ירקות, וסיפרה ששם סוף סוף אפשר להרגיש אוויר. ציפורה הגיעה אליה פעם בשנה, בקיץ, אבל הפעם משהו דחק בה לנסוע עכשיו. לא בקיץ. עכשיו.
מרץ ברחובות היה חמים ושקט. גשם ירד עוד פה ושם, והריח באוויר הזכיר ילדות. על הגבעות כבר ירוק, בינות הברושים. הגבוהים של בית הכנסת נצנצו באור החורפי. ציפורה הלכה ברחוב וחשבה שהיא לא זוכרת שקט כזה כבר שנים. לא ריק, פשוט שקט. את ההבדל הבינה שם.
אלישבע פגשה אותה עם נעלי בית ומעיל ישן.
סוף סוף, אמרה. תיכף אני מחממת לך קובות.
הן ישבו במטבח, שתו תה, ואלישבע סיפרה לה על השכנים, על הירקות, על כך שבעזרת השם היא רוצה להביא עז.
עז? ציפורה הרימה גבה.
למה לא. חלב שלי, אפשר גבינה. קראתי שזה לא מסובך בכלל.
את את עז בפרצוף מעולם לא ראית.
זמן להכיר. צחקה אלישבע, מזגה תה. ואת? נהיית לי כזו אפורה. תסלחי לי, אבל זו האמת.
ציפורה הסתכלה על הידיים שלה. רגילות, לא צעירות, עם ורידים בולטים.
אני בסדר.
“בסדר” זה לא תשובה. קרה משהו?
שום דבר לא קרה. הכול כרגיל.
זה הבעיה, אמרה אלישבע. כשהכול כרגיל, שם הסכנה.
ציפורה שתקה. בחוץ כבר החשיך מוקדם, פנס ראשון נדלק אי שם ברחוב.
יום אחר כך אלישבע לקחה אותה לשוק. לא סופר אלא שוק אמיתי ירקות מרמת השרון, זקנות מוכרות פלפלים, פיתות, מגפיים ובשר. על יד הדוכן של הפטריות היבשות, ציפורה ראתה את שלמה.
בהתחלה בכלל לא זיהתה אותו. עברו שלושים וחמש שנה, והוא השתנה הרבה, ובכל זאת משהו בצורה של הראש, בידיים בכיסים נשאר אותו דבר. היא נעצרה.
גם הוא נעצר.
ציפורה? שאל בגמגום.
שלמה.
זה כל מה שהיה להם בהתחלה. אלישבע התרחקה לדוכן אחר, והם עמדו באמצע השוק, בריח הפטריות והאדמה הלחה.
את גרה כאן? שאל שלמה.
לא, באתי לבקר חברה.
הבנתי.
שוב שקט. לא מביך, אלא אחר, כאילו לשניהם ברור שאין למה למהר.
לא השתנית, אמר הוא.
לא נכון.
טוב, קצת. ממש מעט.
ציפורה צחקה. היא לא ציפתה שיצא ממנה צחוק.
***
שלמה ברק היה בן כיתתה מהסמינר למורים. לא חבר, אפילו לא ידיד קרוב פשוט למדו חמש שנים באותו מסלול. כל אחד הלך לדרכו הוא ידרים, היא נשארה בצפון, התחתנה, ילדה ילדים. שמעה אחר כך דרך מישהו שהוא התחתן גם, יש לו בת. וזהו.
ועכשיו, עומד לידה בדוכן הפטריות, מסתכל.
הם קבעו להיפגש בערב בבית קפה קטן בשדרות גורן. אלישבע התייחסה לזה בשיא הרוגע.
לכי, בטח שתלכי אמרה. יש לי עוד סדרות לראות. ולא, אני לא עושה חשבונות.
אני לא חושדת.
את כן חושדת, חייכה אלישבע. פשוט תלכי.
הבית קפה כמעט ריק. שולחנות מעץ, מנורות חמות, על הקירות תמונות של רחובות הישנה. הזמינו תה, פסטלים, ודיברו. המון. שמות של מרצים, סיפורים מהסמינר, צחוקים על שטויות שהיו פעם דרמטיות.
בסוף הוא אמר:
אשתי נפטרה לפני שלוש שנים.
משתתפת בצערך, אמרה.
תודה. לא יודע, שגרת האבל מתרגלים, אולי?
אני מבינה.
ומה איתך?
ציפורה חשבה מה תענה. בעלה, איתן, עזב אותה לפני תשע שנים לאשה אחרת, בלי הסבר ברור. פשוט בוקר אחד, בא ואמר שזהו. ניסתה להבין איפה טעתה, בכתה, ניתחה כל שנה, עד שהתייגעה. לבסוף פשוט חיה. ילדים, נכדים, חוג בספריה, אלישבע ברחובות פעם בשנה.
יש ימים ככה, ימים ככה, ענתה.
הוא הנהן. לא חקר עוד. זה דווקא החמיא לה.
***
חזרה הביתה, לתל אביב, חשבה שזהו פגישה מקרית, בסך הכול. קורה.
אבל דרך אלישבע שלמה שלח לה הודעה בוואטסאפ אחרי שבוע. “היי, איך הגעת הביתה?”
היא ענתה. התחילו להתכתב, בהתחלה לעיתים רחוקות, אחר כך כל יום. מוזר לה הרי אף פעם לא היתה מתכתבת הרבה. אילנה תמיד כעסה שהיא לא עונה מהר, קוראת ושוכחת. עכשיו דווקא היא בעצמה חיכתה לתשובות שלו.
הוא כתב בפשטות בלי פילטרים. סיפר על העבודה בשימור מבנים ישנים, שהתחיל לעבוד על כיצד לשמר אריחים. שאל על החוג שלה, הילדים. לפעמים שלח תמונה: בית כנסת מושלג, חתול מנמנם בחלון, כוס תה על שולחן עץ.
אילנה עלתה על זה אחרי חודש.
אמא, את כל הזמן בטלפון.
קוראת.
הרי תמיד אמרת שזה הורס את העיניים.
כנראה שטעיתי.
אילנה הביטה בה זמן ארוך, אבל לא שאלה.
באביב שלמה הציע לבוא לתל אביב.
יש לי פגישה בעבודת שימור באבן גבירול. אם לא אכפת לך, אולי ניפגש?
“אם לא אכפת לך”. ציפורה חייכה, אדם מדויק, זהיר.
תבוא, כתבה לו.
נפגשו בנמל, בערב קריר של אפריל, אבל האור כבר של אביב. ציפורה לבשה מעיל אפור, כמעט חגיגי.
הוא עמד לצד הספסל, מביט בים. כשראתה אותו התקרבה, והוא הסתובב אליה. הפנים שלו קצת מחוספסות, ידייים בכיסים כמו באותו שוק.
שלום, אמר.
שלום.
הם טיילו בטיילת, דיברו על כל דבר. על שימור, על החוג. סיפרה לו על ילד בן שמונה שכתב שחיים בלי ספרים זה כמו חדר בלי חלונות. שלמה עצר.
תיאור יפה, אמר. רק בן שמונה?
כן. ילד מוכשר.
את עובדת יפה עם ילדים, מרגישים את זה.
איך מרגישים? לא ראית.
מהאופן שאת מספרת, השיב. זה חשוב לך באמת.
היא הביטה עליו הוא הביט בים.
אחר כך הגיעו לבית קפה סמוך, והיא הופתעה שפתאום נעים לה, להיות סתם כך, בשיחה איטית, לא צריך להוכיח כלום, לא לחשב.
כשנפרדו, אמר:
אולי אכנס שוב פעם, אם רק תרצי.
תרצה, ענתה.
***
אילנה שמה לב במאי. לא כי ציפורה סיפרה פשוט התקשרה בשעה לא צפויה, ציפורה לא הייתה בבית, לא ענתה. כשחזרה, נשמעה מבולבלת, ואילנה קלטה.
איפה היית?
הסתובבתי קצת.
לבד?
שתיקה קצרה, אבל אילנה חדה לשמוע.
לא.
התחיל שיח טעון מאוד, שקט בהתחלה, אחר כך חד יותר:
מי זה? שאלה אילנה.
מישהו שהכרתי במקרה.
אמרת שפגשת מכר ישן.
כן, בדיוק.
אמא, את…
אני יודעת בדיוק את גילי, אילנה.
שתיקה.
אז מה קורה בעצם? אתם רק מטיילים?
בינתיים, כן.
בינתיים, חזרה אילנה.
ציפורה בחרה לא להסביר. יש דברים שקשה לנסח, לא כי אין מה, אלא כי זה תמיד יישמע כבד מדי או קל מדי.
הבן שלה, רונן, קיבל את זה אחרת. הוא גר בחיפה עם אשתו ושני ילדים. כשסיפרה לו יום אחד, סתם כך תוך כדי שיחה, הכניס שקט ואמר:
הוא סבבה?
נחמד מאוד.
סבבה, השיב, כאילו כלום.
היא חשבה על כך הרבה מה עדיף, כזו תגובה או של אילנה. לא החליטה.
***
הקיץ עבר בקצב חדש. שלמה בא לתל אביב, היא באה לרחובות. טיילו, הלכו לשווקים, למוזיאונים, ישבו בבתי קפה. פעם הציג אותה לחברים במעבדה לשימור, חדר קטן עם חלונות גבוהים וריח שמן פשתן ועץ. לאורך הקיר עמדו קרמיקות וכלי חרס חלקם כהים ולא ברורים, חלקם כבר בשיפוץ, צבעים חושפים.
יש לך אומץ לגעת בכזה דבר ישן? שאלה.
ממש לא מפחיד. להפך. זה נותן לי להבין שהכול כאן הרבה לפניי, ויישאר גם אחרי.
אתה מאמין במשהו מזה?
הוא חשב.
לא יודע אם לומר אמונה, ענה. אבל מרגיש שזה חשוב, לא בגלל שמישהו אמר.
ציפורה הסתכלה על כלי חימר שהוא שיפץ. פניו היו כמעט גלויות מחדש, שלוות.
בעלי תמיד אמר שאני מתעסקת בשטויות הפתיעה את עצמה. על החוג, על הכול. אומר שבשביל כזה שכר מינימום חבל לי על הזמן.
ומה את חושבת?
שנים חשבתי שהוא צודק. התרגלתי לזה כמעט עד הפנסיה.
שלמה שתק. רק הביט בה. זה הספיק.
בערב שתו תה אצלו במטבח, וציפורה הרגישה שלווה שלא זכרה. לא כי אין דאגות אילנה בקושי מתקשרת כשהיא ברחובות; שקט מכוון. הנכדה, שני, שאלה פעם בטלפון: “סבתא, את חוזרת מחר?” בקולה משהו צורב אשמה מוכר, מוכר מאוד.
אבל כאן, במטבח הזה, האשמה נסוגה. לא נעלמה, אבל נהייתה קטנה יותר.
חשבת פעם לעבור? שאל שלמה פתאום.
היא התרוממה.
לאן?
לכאן. לרחובות. או אולי למקום אחר. לעבור פשוט.
הוא דיבר בעדינות, מביט בכוס בידיו.
אתה מציע ש… התחילה.
לא מציע, רק שואל. אם בכלל חשבת.
לא, ענתה. לא חשבתי. כלומר חשבתי פעם. ממזמן. זה נראה בלתי אפשרי.
למה?
הילדים, שירה, הדירה שלי, העבודה, אפילו שהיא כבר לא גדולה. הכול פה.
הילדים גדולים.
זה לא פותר כלום.
הוא הנהן.
נכון. רק שואל.
“שואל”. עכשיו השאלה הזאת ישבה אצלה. והיא תישאר.
***
באוגוסט אילנה הגיעה לבקר. לא כי הייתה סיבה פשוט הגיעה יום שבת עם תיק יד ושפתיים קפוצות.
שתו תה, אילנה מביטה בחלון. ואז:
את רצינית עם כל זה?
מה זאת אומרת?
על שלמה. על כל זה.
לא יודעת, ענתה בכנות.
אמא. לא נראה לך שזה… מעט מוזר? בגילנו?
בגילך או בגילי?
בגיל המשפחה שלנו. אבא עוד בחיים והוא…
אבא כבר תשע שנים עם מישהי אחרת, אילנה.
זה לא משנה שלושים שנה הייתם יחד.
זה משנה, ענתה ציפורה. זה משנה לגמרי.
אילנה הזיזה את הכוס.
חשבת מה שני תגיד? ילדה חכמה, היא קולטת הכול.
שני בת שמונה.
בדיוק קולטת הכול.
היא תבין מה שנסביר לה.
ומה נסביר לה?
ציפורה הביטה בַּבִּת שלה. אילנה דמתה מאוד לאביה פיה הקפוץ, הגבות הכהות. פעם זה רק הצחיק אותה. עכשיו יש בזה משהו אחר.
נסביר שסבתא הכירה איש נחמד. זה הכול.
ומה אחר-כך?
נראה.
“נראה”, אילנה הלכה אל החלון, תמיד את אומרת כך כשאת רוצה להפסיק.
לא. אני אומרת “נראה” כי באמת אינני יודעת. זו תשובה כנה.
אילנה שתקה. ולבסוף, בשקט, כמעט בלי תוכחה:
אני מפחדת שתתחרטי.
אני יכולה להתחרט גם על מה שלא אעשה.
אילנה הסתובבה.
זה פילוסופיה, אמא. לא מקלה לי.
גם לי לא תמיד קל. אבל אני חיה עם זה.
בערב חזרה אילנה לתל אביב. התחבקו חזק, כמו תמיד, וציפורה הרגישה כמה חום וגם מתח יש בחיבוק כזה. כאילו שתיהן מפחדות לשחרר.
***
ספטמבר בא חם ופתאומי. ציפורה כבר שש שנים בפנסיה, אבל החוג שלה בספריה נתן לה מסגרת. הילדים באים בימי שני וחמישי, קוראים, מציירים, משחקים הצגות קטנות. החדר קטן, מדפים נמוכים, כריות ישנות על הרצפה.
המנהלת טליה עזרא, בת שישים וחמש, כבר שמה לב על שלמה. לא כי סיפרה, אלא כי ראתה שציפורה אחרת. יותר… שקועה בעצמה, לא במובן רע, אלא בזה שהתחילה לחשוב על עצמה, לא רק על אחרים.
אצלך קורה משהו, אמרה טליה באחת הפעמים בקור רוח של עובדה.
קורה, הסכימה ציפורה.
טוב?
עוד לא יודעת.
לא משנה העיקר שקורה משהו, אמרה טליה, לא שנינו רק נגררים.
ציפורה צחקה.
בספטמבר שלמה הציע שניסע יחד לטיול קצר בחיפה, תערוכה של כתבים עתיקים במוזיאון. ציפורה הסכימה. לקחו שני חדרים באותו מלון קטן, טיילו, אכלו, שיחות ערב.
ליל אחד, במסעדה ליד הים, שלמה אמר:
אני רוצה לומר לך משהו.
מה?
אני לא לוחץ. ולא ממהר. אם את מרגישה לחץ, זה לא ממני.
ציפורה הרימה מבט.
אני יודעת.
חשוב לי שתדעי שזה לא נימוס זו אמת. אני בן שישים ושלוש, לא ילד שמצפה לאיזה סוף מסוים ומתאכזב. אני פשוט שמח שאת פה.
היא שתקה רגע. הים בחוץ שחור ובוהק.
קשה לקבל את זה, הודתה.
למה?
אני רגילה שתמיד אחרי מילים יש ציפייה, או תנאי.
אין תנאים.
אני מבינה. אני פשוט… רגילה אחרת.
הוא הנהן. שתו עוד יין והלכו בטיילת. היה קריר, ציפורה הרימה את הצווארון. הוא לא לקח אותה ביד פשוט הלך לצידה, וזה הרגיש נכון.
***
באוקטובר הגיעה השיחה שציפורה חיכתה לה ופחדה ממנה.
היא התקשרה בעצמה. לפני שאילנה אמרה מילה, היא פתחה:
אני רוצה להודיע לך משהו. שלמה הציע שאעבור לגור איתו ברחובות. אני חושבת על זה.
שתיקה ארוכה.
את רצינית.
כן.
שבעה חודשים אתם מכירים.
שמונה.
אמא! שמונה חודשים! את קולטת?
קולטת. שמונה חודשים.
זה כלום! את לא יודעת עליו כלום!
יודעת מספיק.
מה את יודעת? שנעים איתו? שאיתו נעים? אנשים משתנים אמא! החיים משתנים!
אילנה.
מה?
אבא שלך גם השתנה. שלושים שנה היינו יחד.
שתיקה.
זה לא הוגן, אמרה לבסוף בשקט.
אני לא רוצה להיות לא הוגנת. אני פשוט רוצה להיות כנה איתך ועם עצמי.
אחר כך הטלפון של רונן. גם הוא התקשר אחרי שיחה עם אילנה.
אימא, את באמת רוצה לעבור?
שוקלת את זה.
אצל שלמה הכול בסדר? הבית שם טוב?
כן. נעים אצלו, מסודר. בית קטן אך נאה.
תמכרי את הדירה?
לא. אשכיר.
ואם תחזרי?
רונן.
מה, “רונן”? אני דואג.
אם אצטרך אחזור. אבל אני רוצה לנסות בלי לחשוב על “אם”. בסדר?
שתיקה.
בסדר, אמר. רק תעדכני יותר.
אעדכן.
אחרי זה ישבה ליד החלון. בחוץ ירד גשם דק, פנס התנדנד ברוח. חשבה: בת שישים ואחת, ולראשונה בחייה מקבלת החלטה ששייכת אך ורק לה. לא כי מישהו עזב, לא כי הנסיבות נכפו עליה כי היא רוצה.
התחושה הייתה מוזרה, כמעט זרה.
פתחה הודעה לשלמה: “אני חושבת. תן לי עוד זמן”.
ענה אחרי רגע: “כמה שצריך”.
***
אלישבע התקשרה פעם בשבוע, בלי להיות נחרצת. לא אמרה “תעברי” וגם לא “אל תמהרי”. פשוט שאלה מה שלומי, סיפרה על העז כן, בסוף הביאה.
איך קראת לה? שאלה ציפורה.
רבקה.
ברצינות?
ברור. עז גאה, רק שם מכובד.
אלישבע, את מפתיעה כל פעם מחדש.
זה טוב או רע?
טוב מאוד, ענתה.
פעם אחת אחרי השיחה חשבה ציפורה שאולי אלישבע צודקת. הפחד שמתחבא תחת “חכמה”. שנים פחדה לקבל החלטות שמא תטעה; אחר כך פחדה לא להחליט שגם זה לפעמים טעות.
אבל עכשיו הפחד אחר לא שקשור לשלמה, אלא לעצמה.
היא הייתה כל חייה אשת מישהו, אמא של מישהו, מורת מישהו. ברגע שנשארה רק ציפורה ולא אחת ההגדרות, לא ידעה מי היא באמת.
רק את החוג בחרה בעצמה. זה הראשון.
ועכשיו, זה.
***
בסוף אוקטובר קרה מה שלא ציפתה. צלצלה אמה של איתן, רבקה קדמי, בת שמונים ושניים, שגרה ברמת גן. ציפורה ביקרה אותה לפעמים, מתוך הרגל, אנושיות פשוטה.
אילנה סיפרה לי, פתחה רבקה בלי הקדמות.
מה סיפרה?
על שלמה. שאולי תעברי.
שקט.
מה את חושבת?
אני חושבת שמגיע לך, ענתה בשלווה. בני לא העריך אותך. ידעתי, לא אמרתי. עכשיו אומרת. תעברי אם את רוצה. הנכדים בידיים טובות, אילנה כועסת כי פוחדת לאבד, אבל זה לא תפקידך לשבת איפה שלא רואים אותך.
רואים אותי.
רואים כסבתא, כאמא. מי רואה אותך כאדם?
ציפורה שתקה.
אז ככה, אמרה רבקה. תעברי. ואל תשכחי להתקשר אליי. אשמח.
אחרי השיחה עמדה זמן רב מול החלון. העצים בחוץ עמדו בשלכת. הכול כבר עירום, שקט של חורף.
היא חשבה שמי שרואה אותך רואה אותך אחרת. אילנה רצתה אמא תמיד קרובה. רונן דאג לביטחון שלה. טליה ראתה בעבודה מקצועיות. רבקה, דווקא, ראתה אדם.
ושלמה מה הוא רואה?
לא ידעה. משהו הרגיש לה שהוא רואה ממש אותה, לא תפקיד, לא סמל אותה, פשוטה. נפגשו נטו, בלי הקשרים.
***
נובמבר הביא ראשון של שלג (חדש כל כמה שנים) ושיחה מפתיעה משני.
הנכדה התקשרה בעצמה, לא כדרך קבע. בדרך כלל אילנה רק מוסרת את הטלפון.
סבתא, זו אני.
שני? מאיפה את מתקשרת?
מהטאבלט של אמא. סבתא, את עוברת דירה?
ציפורה התיישבה.
שמעת שיחות של הגדולים?
קצת. אמא דיברה עם רונן. את תעברי?
עוד לא החלטתי, שני.
אם תעברי, תבואי לבקר?
בטוח.
מבטיחה?
אני נשבעת.
שקט. ואחר כך:
סבתא, אצלך יפה?
איפה?
איפה שאולי תעברי.
מאוד יפה. בתים לבנים, פרחים בחורף. גינה.
כמו אצלנו?
דומה ושונה.
טוב. פאוזה אמא מפחדת שתחלי רחוק ולא נספיק לראות.
משהו תפס בציפורה בלב, חזק מדי.
תגידי לאמא שאני בריאה ומרגישה מצוין.
היא יודעת, רק פוחדת.
אני יודעת. גם אני פוחדת לפעמים.
ממה?
מהרבה. זה בסדר. כולם פוחדים.
אמרת לי שגם גיבורים פוחדים, פשוט עושים בכל זאת.
נכון מאוד זוכרת.
אני זוכרת הכול, אמרה שני בגאווה. אלך, שלא תשים לב אמא.
שני.
מה?
אני אוהבת אותך.
גם אני, סבתא. ביי.
***
באמצע נובמבר נסעה ציפורה לשבוע שלם לרחובות לא רק לסוף שבוע. אספה כמה דברים. נתנה לטליה הודעה, בקשה משכנה לשמור על הדואר.
שלמה אסף אותה מתחנת רכבת. דיבר בדרך על פרויקט של שימור, היא הביטה בשדות המתמסמסים, וחשבה מרץ, כשהגעתי לאלישבע, זה אותה הדרך, הנשימה נסגרה.
שבוע של חיים משותפים בבית קטן עם מרצפות ישנות. ציפורה בישלה פה ושם, שלמה ניקה. בבוקר שתו קפה יחד במטבח. שלג דק ירד באלכסון, כמו בארץ רק נדיר.
לילה אחד שאלה:
לא קשה לך לגרום למישהו לחלוק איתך בית אחרי שנים לבד?
לי היה קשה כשלא חייתי כמו שרציתי. זה אחרת.
מתי לא חיית ככה?
עבדתי שנים בבניין בשביל כסף. יום אחד נשברתי, הלכתי ללמוד שימור בגיל מבוגר. כל העולם אמר שזה טיפשי.
אתה הקשבת?
הלכתי על זה אשתי פרגנה. הייתה אדם שתומך.
ספר לי עליה, ביקשה.
הוא שתק מעט.
רחל. שקטה מאוד. לא שקט מכונס, אלא שקט עושה טוב. כשהייתה נכנסת לחדר נרגעתי.
אתה מתגעגע.
כן. אמר בפשטות. אבל זה לא אומר שאי אפשר… להמשיך. מבינה?
מבינה.
גם אצלך זה כך?
ציפורה חשבה על איתן. יותר מדי דאגה, פחות מדי שקט. התגעגעה לפנטזיה, לא אליו.
אחרת, אמרה. אבל כן.
ישבו בשקט, וזה היה טוב.
***
ביום החמישי, ערב קפוא, צילצלה אילנה.
ציפורה יצאה החוצה. השלג פסק, שמיים פתוחים, כוכבים ראשונים.
את שם? שאלה אילנה.
כן.
לכמה זמן?
עד ראשון.
שקט.
אמא, אני שואלת משהו. באמת.
תשאלי.
את עושה את כל זה בשביל מה? להוכיח משהו? לעצמך? לנו?
ציפורה הרימה מבטה לשמיים.
לא. לא.
אז בשביל מה?
פשוט… לחיות. אחרת.
ולפני? גרת רע?
לא רע, אבל לא בדיוק כמו שחפצתי.
ומה חסר היה לך?
היא חשבה. יש לה הכול, ולמרות זאת, תמיד היה בה איזה מקום כואב כאילו חיה ליד החיים, לא ממש בתוך.
אותי זה מה שהיה חסר.
מה זה אומר?
בדיוק מה שאמרתי.
פאוזה.
תהיה מאושרת?
לא יודעת. אבל רוצה לנסות.
טוב, אמרה אילנה. טוב.
זה לא היה הסכמה. אבל זו לא הייתה מלחמה.
***
בראשון, כשארזה מזוודה, שאל שלמה:
החלטת?
כמעט.
“כמעט” זה טוב או רע?
זה אומר שצריך עוד קצת זמן.
הנהן.
את פוחדת לטעות.
כן.
מותר להגיד לך משהו?
תגיד.
יש טעויות שמבינים שהן טעות וזה נגמר. אבל יש טעויות שלא מנסים ונותרים בלי לדעת. זה יותר גרוע.
הביטה עליו.
אתה עושה את זה בכוונה?
מה?
אומר בדיוק את מה שאני לא מעזה לחשוב.
חייך. היה לו חיוך טוב.
לא, יוצא לי.
בערב חזרה לתל אביב, מאוחר. הדירה קיבלה אותה בשקט הרגיל ריח, אור מהבניין ממול. פרקה מזוודה, שמה קומקום, התיישבה ליד השולחן.
על השולחן ספר מקופל. פתחה בעמוד שסימנה שורה: “האדם נושא את בדידותו, אבל זו לא גזירה אלא פשוט עובדה תלוי איך חיים איתה”.
סגרה, פתחה טלפון, שלחה לו: “אני אגיע בינואר. לזמן ארוך. נראה”.
ענה: “מחכה”.
***
דצמבר עבר בתחושת ביניים. עניינים כמו תמיד חוג, ספריה, ביקור אצל רבקה. הכול אותו דבר, אך בפנים משהו השתנה.
אילנה התקשרה.
עוד לא התחרטת?
לא.
תשכירי דירה?
כן, המתווך כבר מחפש.
מובן. אמא, אפשר לשאול?
בטח.
את לא חושבת ש… לפעמים משהו חדש רק נראה טוב, ואז…
אילנה.
מה?
אני בת שישים ואחת. לא נערה. כבר ראיתי הכל.
זה לא עוזר נגד אשליות.
לא, אבל מרגיע.
ומה אם הוא לא בדיוק כפי שנראה?
יכול לקרות. תמיד יש “אולי”. גם כשאת התחתנת, לא ידעת באמת.
הייתי בת עשרים ושבע.
נו?
שקט.
טוב, לבסוף, אמא. תצטרכי עזרה לארוז?
פאוזה.
כמובן, ענתה אילנה.
***
את ראש השנה ציפורה חגגה אצל אילנה, עם שני ויובל. גם רונן הגיע, אשתו, ילדיהם. הבית היה מלא, צפוף, ורעש. שני ישבה לידה ולחשה סודות על כל אוכל.
זה, אמא הכינה. זה נקנה, אבל אמרה שהיא הכינה.
את לא מוכרחה לספר לי דברים כאלו.
אני לא מספרת, רק מדברת, הדגישה שני.
בחצות, כשהילדים נרדמו, אילנה אמרה בפתאומיות:
אמא עוברת לרחובות, בינואר.
הכול נשמע ענייני, דיווח.
יובל הנהן. רונן הסתכל.
לכמה? שאל רונן.
נראה, ענתה ציפורה.
חיוך קטן.
שני פקחה עיניים.
סבתא, את נוסעת?
כן, שני.
הבטחת לבוא.
הבטחתי.
בסדר, אמרה שני עצמה עיניים.
ציפורה הסתכלה וחשבה הנה החיים האמיתיים: ילדה מנומנמת, ילדים גדולים, הספה הישנה שעדיין שם, ואיפשהו ברחובות מישהו שכתב “מחכה”.
***
חמישה עשר בינואר ציפורה התקשרה לטליה.
טליה, עוזבת את החוג.
מתי?
בחודש הבא. אשאר עד שתמצאי מישהי טובה.
את עוברת?
כן.
לרחובות?
כן.
אליו?
אליו. וגם לעצמי.
ניסוח יפה נמצא מחליפה. יהיה קשה, אבל נסתדר.
תודה, טליה.
בהצלחה, ציפורה. אמיתית.
ביום האחרון הביאו הילדים כרטיס ברכה ענקית, כל אחד צייר משהו קטן. הילד שכתב על חלון-ספר, צייר חלון עם וילון וכתב: “להסתכל פנימה”.
ציפורה קיפלה, שמה בתיק.
***
עשרים ושלושה בינואר, רחובות. שלמה עזר לה להכניס מזוודה לחדר הקטן שפינה עבורה. על החלון עציץ גרניום.
מאיפה זה?
קניתי חשבתי שחייבים פרח.
החלטה מוצלחת.
ניגשה לחלון. הגינה בשלג, שקטה. גדר, מעבר לה גינת שכן, אחר כך גגות.
אז, איך?
תשאל עוד חודש.
אשאל.
שלמה.
מה?
תודה שלא לחצת.
שתק רגע.
תודה שבאת.
***
אחרי שלושה חודשים היא התרגלה. רחובות קטנה זה טוב וזה קשה. טובה, כי שקט. קשה, כי כולם מכירים וכולם יודעים שהיא “החדשה”.
אלישבע קישרה בינה לבין נשים אחרות. אחת מהן, טובה גולן, הציעה לה להתנדב במועדון קריאה. קטן, עשרה אנשים: קוראים, מדברים.
לא יודעת אם אצליח, היא אמרה.
תבואי פעם, תחליטי, נופפה טובה.
הגיע אהבה.
עם אילנה דיברה כל שבוע, לפעמים יותר. שאלות כבר לא “איך את?” אלא “מה את קוראת?”, “איך במועדון?”. זה תהליך הרגל, כמו עיניים שמסתגלות לאור.
שני שלחה לה מכתב בדואר: שני ציורים של בתים, נחל, וכתב: “סבתא, אני אבוא בפסח. אמא הבטיחה.” ובהערה: “רבקה זו העז?” אלישבע סיפרה.
ציפורה ענתה לה גם כן במכתב.
***
אפריל יום אחד, אילנה הגיעה בלי שני, לבד. באה ליום.
נכנסה לבית, הסתכלה. ציפורה צפתה איך בתה שורקת מרצפות, מסתכלת על גרניום בחלון, על השולחן.
שלמה הציע תה, הלך תוך רגע.
ישבו ביחד.
נחמד פה, אמרה אילנה, מופתעת קמעא.
כן.
קטן, אבל שקט.
לא מתגעגעת לתל אביב?
קצת. אליכם, אל טליה, לטיילת.
ובכל זאת?
ובכל זאת.
אילנה הסתובבה על כוס.
הוא בסדר? בצניעות הפעם.
כן.
את מאושרת?
ציפורה חשבה.
לא יודעת אם “מאושרת” זה מושג נכון. אבל לי טוב.
אילנה הנהנה.
טוב.
“טוב” זה מה?
זה “טוב”. הביטה בי אני עדיין חוששת. אליך. כנראה תמיד.
אני יודעת.
אבל אני… משתדלת להבין.
זה מספיק.
שתו תה. אילנה סיפרה על שני, על עבודה, על כך שיובל רוצה להחליף רכב. שיחה רגילה, בלי אשמה.
אחר כך הצטיידה. ציפורה ליוותה אותה.
האוויר היה רטוב, ריח אדמה. עצים בירוק ראשון, כמעט שקוף.
אמא, אמרה ליד הגדר.
כן.
אני לא מבינה הכול. אולי לא אבין.
אני יודעת.
רק רוצה שתדעי משהו.
מה?
הביטה עליה.
כל חיי היית קרובה. תמיד היית במקום שאפשר להתקשר.
תמיד עונה.
אני יודעת. עכשיו זה פשוט מרחק אחר. אני צריכה להתרגל.
תתרגלי.
את בטוחה?
הביטה בבִּת שלה אותו מבט כמו ביום הראשון, ברגע בידיים מיומנות, מגוננות.
כן. את חזקה.
לא כמו את.
בדיוק.
חייכה קלות. התחבקו.
לקחה את התיק.
אתקשר כשתגיע.
מחכה.
הלכה ברחוב. ציפורה הביטה בה גב ישר, הליכה זריזה. משהו מאבא.
הסתובבה.
אמא, קראה, מהרחוב.
מה?
הגרניום אצלך פורח. ראיתי.
פורח, חייכה.
יפה מאוד, אמרה, הלכה.
***
חזרה. שלמה כבר במטבח, מחמם מרק. נעמדה ליד החלון, הביטה ברחוב. אילנה כבר לא נראית. אישה מבוגרת עברה בסבלנות, עם שקית.
גרניום פורח על החלון.
בסדר? שאל שלמה.
בסדר.
עצרה.
היא טובה, הוסיפה. פשוט מפחדת.
זה מובן. לא קל לה.
נכון.
הביאה צלחות. דברים נהיו מוכרים פתאום, כאילו כל החיים פה.
שלמה.
מה?
אתה חושב שעשיתי נכון?
הסתובב.
את מה את חושבת?
חשבה רגע.
חושבת שזו הפעם הראשונה שזה שלי. שלי באמת.
הנה ענית לעצמך.
ישבו לאכול. בחוץ רחובות באפריל לבנה אחרונה ומהוססת של חורף, ירוק ראשון.
הביטה החוצה. לא אושר אלא, ולא החלטה דרמטית, אלא פשוט ארוחה, חום בית, איש מולה שטוב לה.
האם זה יספיק? לא ידעה.
אבל המרק חם, הגרניום פורח, ובעומק התיק כרטיס ברכה מילד בן שמונה, שצייר חלון פנימי.
***
בערב צלצלה שני.
סבתא, אמא אמרה שהייתה אצלך.
הייתה, כן.
נהניתן?
מאוד.
היא לא בכתה?
לא. למה את שואלת?
לפעמים היא בוכה כשחושבת שאני לא שומעת, בגללך.
ציפורה עצמה עיניים.
שני.
מה?
תגידי לה שאבוא לבקר. ממש בקרוב.
טוב. סבתא?
כן.
כבר אביב אצלך?
כמעט. יש עוד קצת שלג, אבל פחות.
אצלנו ממש חם. מוזר, מה? אנחנו כולנו בישראל.
זה טבעי. זה בסדר.
סבתא, את מתגעגעת אלינו?
ציפורה הביטה החוצה, החושך ירד. כמה כוכבים.
מאוד, אמרה. תמיד.
יופי, נשמעה שני נחמה. טוב להתגעגע.
באמת?
ברור. אם מתגעגעים אוהבים.
ציפורה לא ידעה מה לענות.
ביי, סבתא.
ביי, שני.
הניחה טלפון. שלמה ניקה כלים, מזמזם ברקע. הגרניום בחלון כהה באור הלילה. מהמטבח של השכנים נשמעה נביחת כלב דבר שכבר התרגלו אליו.
ציפורה ישבה, וחשבה ששני צודקת אם מתגעגעים, אוהבים. ואולי גם להפך: אוהבים אז מתגעגעים. יש על מי.
זה בעצם החיים. לא מושלמים, לא של ספרים, פשוט חיים עם מרחקים וקרבה, עם החלטות נכונות או לא, שנהיים שלך.
קמה והלכה לעזור בכלים.
