איזו צרה נפלה על אנה ללדת דווקא בסערת שלג! לפי החישובים נשארו עוד שלושה שבועות, אולי עד אז הסופה כבר הייתה חולפת והכפור היה מגיע, ואז אפשר היה לנסוע בלב שקט לבית החולים—אבל לא, דווקא עכשיו היא הייתה חייבת ללדת!

ותראה מה קרה לליאת, ללדת דווקא באמצע סופה ירושלמית מוזרה. הרי בעקרון נשארו עוד שלושה שבועות עד לתאריך, אולי אז הגשמים היו נפסקים, היו באים קצת ימים קרים, אפשר היה לנסוע לבית החולים ביערות ירושלים. אבל לא, דווקא עכשיו זה דחוף!
האמת, היא בכלל לא זו שבחרה מי שדחק ועודד לצאת לעולם הוא ההוא שגר לה בלב, דוחף ברגליים ומסרב להקשיב לטריקת הרוחות ולשלג שנשפך זה היום השישי רצוף.
באמת, במזג אוויר כזה שום מונית, שום רכב שטח לא יגיעו לשכונה על פסגת ההר הדרכים נקברו תחת שלגים, ואנשים שוקעים בהם עד הברכיים. והשלג לא עוצר, יורד בפתיתים עבים, כאילו בשמים נשפך שק של קמח לבן טהור. מהחלון רואים הכל עטוף בלבן, פתיתים מתערבלים ברוח. קמה שתצטרך לצאת לחצר ישר הרוח הורסת עיניים, ממלאת עפעפיים בכפור צורב, אי אפשר באמת לפקוח אותן.
וככה, בדיוק באמצע המערבולת, בחר הילד לצאת לאוויר העולם.
מהבוקר ליאת חשה לא נעים בגב התחתון, רגע יושבת לא מוצאת מקום, ואז קמה ומתחילה להסתובב. חמיה, דבורה, שמה לב שהיא לא מוצאת מנוחה
“ליאת, אולי את מתכוננת ללדת? מה את מסתובבת?”
“לא יודעת, דבורה, מרגישה משהו מוזר.”
“תני שאגע בבטן.”
דבורה, שמבינה רק מעט בענייני נשים, כי היום הרי הכל רופאים ובתי חולים, ופעם היה מיילדות וטקסים, ובשכונה כבר נשארה רק מיילדת אחת שירה הזקנה, שפעם שלוש כאלה היו.
“נראה שהבטן ירדה, ליאת. הילד מחליט לצאת, ככה זה.”
“אבל דבורה, מוקדם עוד!”
“זה תלוי רק בריבונו של עולם, בתי.”
הדמעות, פחד ראשוני של לידה ראשונה, ואין מי שיסביר לה מה הולך לקרות. חמיה הביאה ילדה אחת, וגם את ללפני שני עשורים, כלום לא זוכרת.
“ליאת, אני קופצת להביא את שירה. הנה שמתי סיר מים, אם תרתיחי תכביא אש. אם יש לך כוח, תוציאי מגבות, סדינים, את יודעת איפה. רק אל תמהרי, קשה אל תעשי. כשאני ילדתי את יוסי, שירה הכריחה אותי ללכת כל הזמן, לנשום עמוק, זה פותח מהר. אז אני אקפוץ גם לאמא שלך בדרך, תחזיקי מעמד, שירה הכי טובה כאן, כל השכונות היו באות אליה. היא טובה בזמנות כמו עכשיו.”
היא כרכה מטפחת סביב ראש, אחזה במקל, ויצאה בלבן המשוגע, משאירה את ליאת לבד.
הפחד גובר, מה אם זה קורה עכשיו? איך דבורה ומיכל תגענה, אולי יפלו ברחוב, איך אמא תגיע בשלג כזה, על מה לבנות בכלל?
ויודעת שהיא צריכה ללכת ולנשום, אבל איך נושמים כשכואב כל כך שהאוויר נתקע בצד הדרך?
איפה יוסי, שיחבק, שיגיד שהכל יסתדר, אבל בגלל הסופה הוא תקוע בתל אביב, אין רכבות, אין אוטובוסים. אולי עוד לא יודע שיהיה לו בן או בת עוד היום. אוי, הגב!
בדלת נפתחת בסער, נכנסת מיכל, אמא, עם ערמת שלג על הראש
“ליאתוש! דיברו שצריכה ללדת?”
“כן, אמא.”
“עכשיו אני איתך, הבאתי פירות יבשים, אכין לך חליטה, קומפוט, רק נרתיח מים…”
כעבור שעה דבורה עם שירה נכנסות, שירה אישה זקנה, גיבורת חיים, בודקת
“לפנות בוקר תתני חיים, בתי.”
“מה לפנות בוקר? עוד לא צהריים וכבר לוחץ לי מאתמול.”
“אלו רק סימנים ראשונים. לפעמים מופיעים ימים לפני. עכשיו רק חצי סנטימטר. מחר ילד. אני חוזרת הביתה.”
“תישארי,” מבקשת ליאת, “רק את יודעת מה לעשות, אני רגועה איתך.”
מתרככת הזקנה
“טוב, אומרים שכשהאמא רגועה הילד בא מהר.”
ליאת לא יודעת התחלה, כמו פרחי כלנית, יפים אך בזריזות נבלעים. אחר כך באים הקוצים, לכאב אינה מוכנה.
הכאב שורף, אין נשימה, אין הליכה, רק כאב ממלא.
האמות מסביב, לא יודעות מה לעשות. שירה מגרשת אותן לגהץ כביסה.
בלילה, הכל שקט. שירה בודקת ארבע אצבעות. איטי, לראשונה דרכים לא סלולות, קשה לעובר, גם לאמא.
הרגע נרגעה הכאב, אכלה משהו, שירה משכיבה אותה לנמנם.
הסופה מתחזקת בחוץ, משתוללת כאילו רוח מגאולה משתוללת.
לארבע לפנות בוקר קמה ליאת, חושך, שירה מנמנמת לידה.
“אלוהי, עזרני,” לוחשת לנר הדלוק שליד המזוזה, “שיבוא מהר, שיילד יגיח.”
הכל מתחיל מחדש, כאב עיוור. שירה קמה רק חמישה סנטימטר. ייקח עוד זמן, בלידה ראשונה הרבה פעמים לוקח.
כשמתחיל להאיר, ליאת מותשת, חולצה דבוקה לגוף, עיניים כבויות, שיער סבוך.
“עוד רגע, בתי, הראש כבר מתחת לידיים.”
“סבתא שירה, עזרי לי, אני לא יכולה,” בוכה ליאת.
“סבתא שירה? אין פה שום סבתא שירה! מיכל מתבלבלת היא קוראת לך סבתא, את הסבתא רבה.”
כשקטנה הייתה ליאת, לא הצליחה להגיד “סבתא”, כך דבקה בה הכינוי “סבתא שירה”.
“ליאת, רואים את הראש, מותק, עכשיו לדחוף עוד, יחד נשימה הופ, הופ, הופ,” נושפת איתה שירה.
צעקה, דחיפה, נשימה, עוד צעקה,
“סבתא שירה, עזרי לי, אני לא יכולה,” עד שילדה בן, ישר לידיים המקומטות של שירה.
“אולי זה האחרון שלי,” חושבת שירה, מהרהרת ושמה תינוק על בטן ליאת.
“בן, ליאת, בן מתוק לך! איזה ילד יפה. איזה בכיין, רק אלוף כזו יצעק מיד.”
ליאת בוכה מאושר, מנשקת אצבעות קטנות, מתפלאת איך פלא כזה נכנס בה בכלל.
איך יוסי לא רואה, הלוואי והיה כאן לדעת שיש להם את הילד הכי יפה בעולם.
“יונתן שלי, יונתן שלי,” היא לוחשת.
“מה יונתן? לפני יומיים אמרת דניאל,” משתוממת דבורה.
“אבל איך יקראו לו דניאל אם ברור שהוא יונתן?” מחייכת ליאת, “יונתן יוסי”.
שירה גומרת, מתעייפת, יוצאת בחזרה לסופה, חולמת על מנוחה, רק לצאת מהשלג הביתה.
ליאת ותינוקה נרדמים, מיכל אוספת צעיף מסביב, נפרדת בשקט מהחמות, יוצאת החוצה.
הנה, הסופה שוככת, השלג דקיק, אולי עוד מעט ייגמר. עוד יום-יומיים, יוסי יחזור.
כמעט מגיעה הביתה.
“עברתי ליד סבתא שירה, אודיע לה שנולד לה נין. אולי חסר לה משהו, הרי אמא שלי מספיקה לה רק מעט אוכל.”
סבתא רבה שירה גרה שתי דירות לידם, בת 93, מסרבת לעבור למרות הגיל והשקט, חיה כמעט לבד, והם כולם דואגים לה.
פותחת מיכל את השער בקושי, בטח יוסי בא אתמול וניקה קצת, רואה את המגרפה. מנקה שביל לדלת, טורפת פתיתים מהכניסה, נכנסת.
“סבתא, סבתא, זו מיכל, באתי לבקר!”
שקט. נראה שסבתא ישנה, אולי חבל להעיר. פושטת את המעיל, מושכת מגפיים, נכנסת לסלון,
ושם…
סבתא שירה שוכבת במיטה, ידיים משולבות על החזה, לבושה בגדים חגיגיים שלא ראתה אצלה מימיה, ואת הרדיד הלבן על הראש, חדש ממש.
ניגשת מיכל אליה, דמעה זולגת, עוצמת עיני הסבתא בעדינות.
על השידה תמונה של ליאת, ליד נר של יונתן הקדוש ושעווה מעוותת.
“תודה, סבתא שירה, עזרת לליאת. בן נולד לה יונתן קראה לו. את שמעת הכל, סבתא שירה,” מנשקת אותה על לחי מקומטת, “תודה לך…”