ומכל הימים שבעולם, דווקא באמצע סופת חול נורא, החליטה ענבר ללדת. הרי לפי החישוב של הרופא היו לה עוד שלושה שבועות לפחות, ואולי עד אז הסערה הייתה שוככת, אפשר לעלות בנחת לבית היולדות שבתל השומר. אבל לא, דווקא עכשיו!
האמת, הרי לא ענבר עצמה היא שהחליטה, אלא התינוק שבבטנה. ילד קצר רוח, נעשה לו צפוף, ומי שם לב לסופה שכבר היום השישי משתוללת במישור החוף.
במזג אוויר כזה אף רכב לא עובר בשכונה הקטנה שלהם שבפרברי באר שבע; הכבישים מכוסים בגבעות חול, גם אם מנסים ללכת נתקעים בחול עמוק עד הברכיים. העננים מכסים את השמש, הרוח צורחת ממש עולם לבן-צהוב בחוץ, הכול מרחף ומסובב. הצצה מהחלון הכול עטוף בציפוי חול, ואם חלילה חייבים לצאת לחצר, אפשר לשכוח מלפתוח עיניים: הרוח הסוערת מייד מכה בפנים וסוחבת איתה חול כואב וחד.
ובתוך הטירוף הזה מחליט הילד להיוולד.
מהבוקר ענבר מרגישה שונה: מדי פעם גב תחתון כואב, ואז כבדות שאין לה מנוח, שוכבת אך לא מוצאת תנוחה, קמה והולכת סחור-סחור בבית. חמותה, ציפורה, הבחינה מיד:
ענבר, את הולכת ללדת? מה פוסעת כך הלוך ושוב?
לא יודעת, אמא, אני לא רגועה.
תני לראות את הבטן שלך.
ציפורה לא הבינה כל כך בענייני נשים, הרי הכול היום על הרופאים, בתי יולדות פעם היו מיילדות, מי כבר יודע לבצע לידות טבעיות? וגם אצלנו בשכונה רק מִילדה אחת נותרה, בזמנה היו שלוש.
נראה שהבטן ירדה, ענבר, כנראה התינוק החליט להיוולד.
אבל איך? מוקדם!
לא תלוי בנו, ביתי. ככה ה’ קובע.
עיניה של ענבר מלאות דמעות, פחד, זו לידה ראשונה לא מבינה בדיוק מה קורה, ואין מי שיסביר. גם ציפורה בעצמה ילדה פעם אחת את אלון, וזה היה לפני עשרים שנה. זכרה דהויה.
ענבר, אני אקפוץ להביא את מרים המיילדת. הנה אני מניחה סיר מים להרתחה, כשהמים ירתחו תסגרי, בסדר? אם תמצאי כוח, תוציאי מגבות וסדינים נקיים. אני יודעת שאת יודעת איפה הכול. רק אל תלחצי, אם קשה תשאירי. כשהייתי בלידה שלי, מרים אמרה לי: “תלכי הלאה ושוב, תקפידי לנשום עמוק כך הלידה נפתחת מהר יותר”.
ציפורה עטפה בשָׁאל את גופה, לקחה מקל הליכה והחלה פוסעת בסופה.
ענבר נשארה לבד בבית, יותר מפחיד מה אם תתחיל בדיוק עכשיו ללדת, ואף אחד לא שם? איך תעבור חמותה בסערה? ואם אמא לא תספיק?
ומה, מה בכלל עליה לעשות? רק זכרה שעליה להסתובב ולנשום אלא איך נושמים עמוק כשהבטן נתפסת עד שלא נכנס אוויר?
חבל שאלון לא איתה שישב לידה, יחזיק לה את היד, יגיד שהיא תצליח. אבל בגלל הסערה, אלון לא מצליח להגיע מדרום הארץ, אין תחבורה ציבורית, כבישים סגורים. אינו יודע שלילד שלו או אולי לילדה יש כבר דחף לצאת.
ואז, מבעד למטר חול וסופה, נכנסה אמא, שולמית, עטופה בגדי חורף מלאה אבק:
ילדה שלי! ענברוש! אמרה לי ציפורה שאת מתחילה ללדת.
כן, אמא.
הנה הבאתי לך כמה פירות יבשים שתרצי להכין חליטה ואתכין לך קומפוט, תשתיי משהו… מים נרתיח ביחד…
אחרי שעה ושוליים חזרה ציפורה יחד עם מרים המיילדת, אישה מבוגרת זריזה עם עיניים טובות. מרים בדקה את ענבר
עד הבוקר תלדי.
מה, עד הבוקר? ענבר נדהמה הרי אפילו לא צהריים, רק מאתמול בערב התחיל לכאוב.
זה היו סימנים מוקדמים, חמודה. זה לפעמים כמה ימים לפני. עכשיו כבר יש פתיחה אבל רק ממש מתחיל. אל תילחצי, תשמרי כוח. אני הולכת הביתה.
תישארי, מרים, התחננה ענבר, רק את באמת יודעת, רק איתך אני רגועה…
מרים, שכבר קיבלה אלף תינוקות בחייה, ריחמה על הנערה:
אשאר, חמודה. כשהאם רגועה, גם הלידה קלה יותר.
ענבר לא ידעה שה”סימנים המוקדמים” הם כמו ראשוני הפרחים באביב: רגע ובעיקר חולפים. כשהתחילה הלידה האמיתית כאב נורא, לא נושמת, לא הולכת ולא שוכבת, רק כאב.
ציפורה ושולמית מסתובבות חסרות אונים, איך עוזרים? אנה ואנה, רק לעודד אפשר. מרים שלחה אותן לגהץ כביסה שלא יטיילו בחדר.
בלילה הכול נרגע מרים בדקה, פתיחה של ארבע, הולך לאט. לידה ראשונה, קשה, דרכים לא סלולות, קשה גם לאמא וגם לתינוק.
לאחר שקט רגעי, בודקת מרים, “תישני, שלא ייגמר לך הכוח”.
הסערה בחוץ משתוללת.
בארבע לפנות בוקר קמה ענבר, חושך, מרים נרדמה בכורסה.
אלי, תעזור לי לחשה אל פינת החדר, אל המזוודה עם התנ”ך והתמונות שיוולד התינוק בקרוב.
ואז הכול חוזר, כאב נורא, הכול מסתובב. מרים קמה, בודקת רק חמש. אוי, עוד ארוך הדרך, אבל זה קורה אולי.
באור ראשון ענבר מותשת, בגדיה דבוקים, שערה פרוע, עיניה כבויות.
עוד מעט, לוחשת מרים, הוא קרוב.
סבתא, תעזרי לי, התחננה בענבר, סבתא!
ענבר, מה קרה? קפצה שולמית איזה סבתא? סבתא רבתא שלך, “סבתי”? הסבירה לציפורה, מאז הילדות היא קוראת לה “סבתא”, הייתה כל כך קשורה.
ענבר, אני רואה את הראש, קוראת מרים, קחי נשימה, ילדה. עכשיו, ביחד פוף, פוף, פוף…
ענבר צורחת, פושטת ידיים, נושמת, שוב מתאמצת.
סבתא, תעזרי לי, אני לא יכולה, התייפחה ויולד התינוק אל תוך ידיה של מרים.
‘ייתכן שזה האחרון שלי’, חושבת מרים בעוד היא מחייכת אל חיים חדשים. מניחה בעדינות את התינוק על בטן ענבר:
בן, ענבר, בן נולד לך. תראי איזה יפה, בן חזק, תראה איך צורח יהיה ראש מועצה, כולם ירקדו סביבו.
ענבר בוכייה מנשקת את אצבעותיו הקטנות. איזה פלא בתוכה? וכמה חבל שאלון לא כאן, שיראה איזה בן יפה להם.
יאיר, אהוב שלי, יאיר.
יאיר? התפלאה ציפורה, אמרת לפני יומיים שתיקרא לו נועם אם יהיה בן.
אי אפשר הוא יאיר, חייכה ענבר, יאיר אלוני.
מרים השלימה הכל, התארגנה ללכת עייפה, שמחה אך זקנה. רק שתצליח לשוב בבטחה בתוך החול השוקע.
ענבר וישניהם נרדמו, גם שולמית התארגנה לצאת פעם ראשונה מחוץ לבית מזה יממה. כרכה על עצמה את השאל, נפרדה בשקט ויצאה.
הסופה שככה כמעט, החול כבר דק כמו קוסקוס. נראה שמחר מישהו יוכל לחזור.
‘אולי’, חשבה, ‘אגיע רגע לסבתא שלי, אשמח אותה. אולי חסר לה משהו, אולי לחם אם כי הבאתי לה לא מזמן, היא אוכלת מעט.’
דווקא הצליחה להיכנס בדחיפה לשער, ברור שאלון ביקר, יש את מעדר ליד הגדר. ניקתה את השביל אל הדלת, טיאטאה מעט את המדרגות ופתחה את הדלת.
סבתא יפה, סבתא יפה! קראה בקול, דופקת ברגליים, מנערת חול מהמעיל. צריכה לצעוק סבתא לא שומעת היטב. סבתא יפה, זאת אני, שולמית, באתי לבדוק שאת בסדר.
לא תשובה סבתא כנראה ישנה, חבל להעיר. הורידה המעיל, שלפה מגפיים, נכנסה פנימה
שם, על המיטה, שכבה סבתא יפה, ידיה משולבות להן, לבושה בגדים חגיגיים שמלה יפה שלא נראתה לה קודם, מטפחת לבנה חדשה.
התקרבה, ניגבה דמעות מעיניה, כיסתה לה את העיניים.
מביטה על השולחן הונחה תמונה של ענבר, לידו ספר תהילים, פחית קטנה של נר נשמה כמעט כבוי.
תודה, סבתא, עזרת לענבר. היא ילדה בן, קראה לו יאיר. ואת בטוח כבר יודעת, סבתא. נישקה לה את לחייה המקומטת, תודה לךבזהירות סגרה שולמית את חלון החדר, שלא ייכנס ולוּ עוד גרגר אחד. הסופה נדמתה כהמאסה האחרונה של החורףמיתר אחרון בתזמורת בלתי נראית. ברגע ההוא חשבה, אולי לא במקרה הלכו החיים והמוות יחד, נולדים ונפרדים באותם רגעים ממש. היא התיישבה לצד מיטת סבתה, הניחה ידה החמה על ידי האישה הזקנה, ושתתה עוד רגע מהשקט שלאחר הסערה.
בחוץ, לנקיקי האור הראשונים, התחיל להכות תרנגול בשכונה. לראשונה מזה ימים, ציפורים העזו לרפרף בין עצי השקד; מישהו פתח חלון, השכונה משילה מעליה את מעטה החול, והשכנים מתחילים לצאת, לבחון את העולם מחדש.
שולמית קמה, ליטפה שוב את ידיה של סבתא יפה ולחשה: “הודיה.” אחר כך עטפה אותה במעט שמיכה, כאילו עוד תתעורר.
בדרך הביתה עצרה ליד גדר, הביטה אל האופק: נדמה שים האור חודר, החול נוצץ ומבטיח לאדמה חדשה. שם, בבית הקטן, בוקר ראשון לאם רעננה ולתינוק חדשמילה ראשונה, בכי ראשון, חיים ראשונים, מצטרפים למעגל הרחב של נשים בעיירה עתיקה, מחליפים תור בלידה ובפרידה, כמו זרעים ברוח.
ושולמית ידעה: סבתא יפה ליוותה אותם, ליוותה את ענברוכאשר הגיעה השמש אל צמרות הברושים ונגעה בגג הבית, נדמה היה שברגע הזה כולם יחד, אחדים, בוקעים מבעד לסופה, מאירים.
