יציאה מהמטבח
רחל בר-און, שוב שמתי את הסיר לא במקום אמר גדי, טבח צעיר עם ידיים שתמיד רטובות במקצת, והצביע לעבר המדף מעל הכיור. כאן שמים כלים נקיים. המלוכלכים שם.
גדי, אני פה שלושה חודשים. אני כבר יודעת איפה הנקיים ואיפה המלוכלכים.
אז מצוין. תעבירי את זה למקום הנכון.
רחל העבירה את הסיר, בלי לומר מילה. ויתרה. כבר לא נותרו לה כוחות להתווכח. הם ברחו לה יחד עם החיים הקודמים הכיסא ההוא במערכת העיתון, המנורה עם האהיל הירוק שאהבה, הסטודיו ברחוב אבן גבירול שהשאירה בידיים זרות, כדי לשלם בשביל אמא, בשביל טיפולים, בשביל מטפלת.
הערב במסעדת אמפיר נמשך בשלו, מאחורי הקיר רחש האולם, קולות, צחוק, צלצול כוסות, הריח של בשר טוב ורוטב יין אדום. רחל עמדה על יד הכיור הרחב מנירוסטה, שטפה צלחות שהביאו בערמות, חמות, עם שאריות אוכל שאותו היא כבר מזמן לא יכולה להרשות לעצמה. הידיים אדומות מהמים, הסינר רטוב עד המותניים.
היא חשבה על האלבום שלה. הוא היה מונח בלוקר שלה, שם בחדר ההלבשה, אלבום קטן עם ספירלה, עטיפה רכה בצבע עשב יבש. היא קנתה אותו בפברואר, על שארית המקדמה, כי בלי זה היא הרגישה שתאבד. בלעדיו לא הבינה מי היא שוטפת כלים בת חמישים ושבע? לא. כלומר כן, אבל זה רק עכשיו, כלפי חוץ. בפנים היה משהו אחר.
בלילות, בדירה המושכרת ברחוב סוקולוב, בחדר עם רדיאטור ישן שמשמיע זמזום כמו ראש דג, קולות של שכנים מעבר לקירות היא הייתה מתיישבת מול השולחן, מדליקה מנורת קריאה, ומציירת. סתם, לעצמה. הידיים, שעייפו במשך היום, היו חוזרות פתאום להיות מדויקות וצייתניות. הייתה מציירת רחובות, עוברי אורח, זקנה עם כלב שראתה הבוקר בכניסה, ענף מכוסה טל על אדן חלון, פנים של קופאית מהמכולת ממול פנים טובות ועייפות גם יחד. הקווים היו יורדים בקלות, כאילו היד זוכרת הכול אפילו כשהראש כבר לא מאמין בכלום.
עשרים שנה עבדה כמאיירת בהוצאות ספרים. בהתחלה בירחון ילדים קטן, אחר כך בהוצאה “רימון”, היכן שיצרו ספרי ילדים והיא באמת אהבה את זה, להמציא שועלים וארנבים, שיש בהם משהו אנושי, דאגות ואופי. אהבה ללטף אצבעות בספר מודפס חדש לדעת: “זה שלי”, לראות את הדפים מצוירים ולקחת נשימה של גאווה.
ואז הגיע המשבר. קודם קיצצו את ההוצאות, אחר כך את המחלקה, ואז אמרו לה: “רחל, את יקרה לנו מאוד, אבל…” ומה”אבל” הזה אף פעם לא יצא משהו טוב. היא הייתה בת ארבעים וארבע, לראשונה בלי עבודה קבועה, בלי הכנסה, עם התחושה שהקרקע מחליקה תחת הרגליים.
הנישואין כבר חרקו אז. יובל, הבעל, היה איש טוב בסך הכול, אבל חלש בדיוק כשצריך היה עוצמה. כשיש כסף הוא טוב וחם, כשנעלם הופך לעצבני, לביקורתי, נעלם בבית. רחל לא רצתה להאמין, עד שלא יכלה יותר להעלים עין. נפרדו בלי דרמה, כמעט בלחישה, כמו אנשים עייפים מדי בשביל לצעוק.
ואז אמא חלתה.
שבץ. צד שמאל. אשפוז, ואז בית, שוב אשפוז. רחל עשתה מסע יום-יומי מקצה אחד של תל אביב לשני, שילמה למטפלת, לתרופות, לטיפולים. פרילנס הכניס קצת, לא מספיק, הסטודיו שהיה עד אז מקום המפלט כבר היה מותרות. הייתה חייבת לוותר. למצוא משהו קבוע. ומה שמצאה, זה מה שיש.
אמא נפטרה באוקטובר. בשקט, מתוך שינה. רחל נשארה לבד, עם חובות, חדר שכור, וערמות כלים במסעדה חמש משמרות בשבוע.
ככה היא הגיעה לכאן.
רחל, שוב התגבש הר של כלים קרא גדי מאחורי המטבח.
אני כבר באה.
היא לקחה מגש והלכה אל הכיור.
באותו ערב, באמפיר, האורחים היו רגילים נשים בשמלות, גברים בז’קטים, פה ושם צעירים צעקניים, לפעמים זוגות עסקים ששתקו לבוהני מסך ולא לעיניים. רחל לא ראתה אותם באמת, היא נשארה מאחורי הדלת, מאחורי הברזל של המטבח. אבל שמעה. את כל הצחוק והקולות לפעמים מישהו הציץ בטון רם במיוחד: “לא טעים!”
אורח אחד בא כמעט כל שבוע. רחל שמעה עליו רק בזכות שירה, המלצרית, שהתבדחה פעם בחדר הלבשה:
את רואה את האדון בשולחן 6? תמיד לבד, מזמין אותו תפריט, אוכל לאט, אף פעם לא מציץ בנייד. רק מסתכל בחלון. מוזר.
אולי הוא פשוט בודד אמרה רחל.
גם אני בודדה, אבל אני לפחות יושבת עם חברות.
רחל לא התווכחה. יש בדידות כזו שאין עם מי ללכת, ויש עמוקה יותר לשבת בין אנשים ולהיות לבד מבפנים, כאשר זה שהבין אותך כבר איננו.
ההוא משולחן 6 בא לרוב בימי רביעי ושישי. מזמין טלה או בקר, כוס יין אדום, לפעמים מרק. משאיר טיפ מכובד בלי להחצין. שמו היה רועי ארבל, כך נודע לה אחרי זמן. בינתיים, היא רק שטפה כלים וחשבה על האלבום שלה.
אותו שישי היה רגיל. רחל עמדה ליד הכיור, המים רותחים, האדים צורבים בעיניים. גדי דיבר בטלפון בפינה. מדיח הכלים פעל. והרחש מהאולם היה קבוע.
ואז משהו השתנה.
לא בבת אחת. מין נימה אחרת ברחש. רחל הרגישה שמשהו חריג קורה. ואז קרה צעקה קטנה, קצרה. הקולות הפכו מדויקים יותר, נרגשים. אחר כך מישהו ממש צעק.
היא ניגבה ידיים בסינר ויצאה למסדרון.
דלת המתכת הייתה חצי פתוחה. רחל דחפה אותה.
בפנים, ליד שולחן 6, ישב גבר לא צעיר, כתפיים רחבות, חליפה כהה. הוא נראה מוזר. לא נפל, לא התעלף, אבל פניו השתנו, ידיו אחזו בגרון, בתנועה שהכירה פעם בבית חולים עם אמא קרה מקרה דומה עם שכן לחדר.
לידו עמדו שני מלצרים, מחייכים בעצבנות ולא יודעים מה לעשות. אדווה, מנהלת המשמרת, לחצה את הפה “תזמינו מדא, תזמינו מדא!” מישהו בקהל קם.
רחל עברה דרכם בלי לחשוב בכלל, הגיעה מאחורי הגבר, עטפה אותו בזרועותיה, לחצה בקו שמעל הטבור, אגרוף ביד אחת, השנייה מכסה דחפה. עוד פעם. הגבר היה כבד, היא נשענה בכל כוחה לעומתו, והמשיכה. עוד ניסיון. הוא משתעל, משהו עף החוצה, פתאום הוא מצליח לנשום תחילה בכבדות, אחר כך כשהקול נכון יותר.
רחל שחררה וחזרה צעד אחד אחורה.
השתרר שקט לשתיים-שלוש שניות. אחר כך פרץ דיבור. אדווה רצה אליו. שירה הביאה מים. אורח אחד מחא כפיים, אחר הצטרף.
רחל עמדה במרכז עם סינר רטוב וידיים אדומות, לא יודעת מה לעשות.
את… את רופאה? שאלה אדווה.
לא. אני שוטפת כלים.
והיא חזרה למטבח.
הידיים רעדו קצת כששטפה אותן. גדי בהה בה.
מה קרה שם?
גבר נחנק. עכשיו בסדר.
את הצלת אותו?
גדי, תפסיק לבהות, לך תסיים עם הכלים.
היא לקחה את הספוג וחזרה לכיור. והיו המון כלים.
כעשרים דקות אחרי זה, הדלת שוב נפתחה. לא רגיל. אורחים לא נכנסים למטבח אף פעם, אדווה תמיד מתעקשת על זה. אבל האיש מהחליפה הכהה נכנס, הביט סביב ושאל:
סליחה, איפה האישה שעזרה לי עכשיו?
גדי הצביע על רחל.
הגבר ניגש. רחל בדיוק שטפה קערה ולא הסתובבה מיד. כשפגשה את פניו גבוה, רחב, שיער כהה משופשף בלובן, פנים עייפות, כאלה שלא מרבים לחייך. עיניים אפורות קצת שקועות. מי שסוחב עליו חודשים של קושי, בלי שצריך להסביר.
את רחל? זה מה שאמרו לי.
כן.
הוא שתק רגע. לא יודע מה לומר. לבסוף פלט בפשטות:
רציתי להודות. אני לא יודע איך… תודה.
אין על מה. הכול בסדר.
לא, לא בסדר. הייתי יכול… עצר, שפשף את מצחו. אני מתכוון… אם לא היית יוצאת במיידי.
כל אחד היה יכול. צריך פשוט לדעת מה לעשות.
ואת ידעת.
רחל הניחה את הקערה על המדף. הוא לא הלך.
זה שלך? שאל פתאום.
היא הסתובבה. הוא הביט על השולחן שלצד הכיור, הכרטיס שהניחה עליו האלבום. היא הביאה אותו היום מהלוקר, רצתה לצייר בהפסקה ולא הספיקה.
שלי.
אפשר?
היא משכה כתפיים. הוא פתח את הדף הראשון שם הייתה הזקנה עם הכלב. רחל ציירה אותה כמה לילות, כל פעם הוסיפה משהו: קמט, מגפיים כבדים, החזקת הרצועה רפויה, רגילה, בלי התעקשות.
הוא דפדף הלאה.
שם היה ענף מכוסה טל. ילד על נדנדה מצויר כאילו מהחיים, אף על פי שהומצא. קטע מהשוק, מהיר, חמש דקות של תנועה. ידיים רבות, בתנוחות כי ידיים היא תמיד ציירה, עוד מהלימודים.
הגבר דפדף הרבה זמן, בלי לומר כלום.
את אמנית אמר. לא שאל.
הייתי. עכשיו שוטפת כלים.
למה?
סיבות.
הוא הנהן. העיף מבט נוסף בציור עם השוק, סגר את האלבום, הניח על השולחן. עמד. רחל ציפתה שיגיד תודה ושילך אבל הוא אמר:
שמי רועי ארבל. אני ארכיטקט. יש לי הצעה, אבל קודם תשיבי את באמת לא יכולה לעסוק בזה הצביע על האלבום באופן מקצועי?
רחל הביטה בו. גדי בקצה השני של המטבח עשה עצמו קולף תפוחי אדמה אבל האוזניים שלו בחצי המטבח.
תלוי למה אתה קורא מקצועי.
לעבוד. לקבל כסף על ציורים.
רועי, רק עכשיו כמעט נחנקת. תחזור הביתה, תנוח.
אנוח. אבל קודם תגידי: תרצי לעבוד? ממש במקצוע?
משהו בקולו מנע ממנה לסרב. לא לחץ, לא דחיפות פשוט ישירות.
תלוי איזו עבודה השיבה.
הוא הנהן, הוציא כרטיס מהכיס. פשוט לבן, שם ומספר.
תתקשרי אליי מחר. או שאפשר שאני אתקשר אלייך, אם תשאירי מספר. אסביר. זה לא בשביל התודה באמת צריך מישהי עם התפיסה שלך.
איזו תפיסה?
הוא שוב הביט באלבום:
כזו.
נפרד, הנהן קלות, יצא. גדי הביט, חזר להביט בה.
וואו.
תקלף תפוחי אדמה אמרה רחל.
היא הכניסה את הכרטיס לכיס הסינר. שוב ידיים רטובות. ברקע שוב רחש קולות, כאילו לא קרה דבר.
באותו לילה התקשתה להירדם. שכבה ופקחה עיניים, האזינה לרטט הרדיאטור, חשבה על האלבום. על מבטו, איך דפדף דף אחרי דף, בלי מחמאות, עם משהו משתנה בפנים.
בבוקר, שבת, החזיקה את הכרטיס ארוכות. לבסוף התקשרה.
הוא ענה מיד, כאילו חיכה.
בוקר טוב, רחל בר-און.
מאיפה אתה יודע את השם השני שלי?
שאלתי אצל אדווה אתמול. תספרי קצת על עצמך, אם תסכימי ואספר על הפרויקט.
היא סיפרה בקצרה הוצאה לאור, איורים, משבר, אמא, גירושים. הוא הקשיב. אחר כך סיפר הוא.
המשרד לארכיטקטורה שפתח לפני שתים עשרה שנה, צוות לא גדול, פרויקטים מגוונים בתים, חללים, גינות. שנה לפני כן, קיבלו מכרז גדול לטיפול בטיילת בירקון, פרויקט משמעותי. הכינו תוכניות, מצוינות, מקצועיות, ואז כששמו על השולחן, ראו: משהו חסר.
התוכנית מתה אמר. את מבינה? טכנית מדויק, אבל אין חיים. אין אוויר, אין בני אדם. צריך המחשות, משהו חי, שתהיה תחושה כמו בתצלום. שהוועדה תראה לא תוכנית אלא מקום אמיתי. רואה?
רואה.
מה שראיתי אתמול באלבום שלך יש לך את זה. חיים.
היא שתקה רגע. שאלה:
לוחות זמנים?
ארבעה שבועות. הצגת הפרויקט בפני ועדת תכנון. אם נספיק מתחילים. זה פארק גדול. אנשים יסתובבו שם.
משהו בתוכה נענה באופן שהיא לא ציפתה.
בסדר השיבה. מתי אפשר לראות את התוכניות?
היום, אם את רוצה.
המשרד של רועי ארבל עמד בבניין ישן בלב תל אביב, קומה שלישית, מדרגות עץ, מעקה לבן. חללים גבוהים, קירות מכוסים בתוכניות, דגמים בפינות, ריח של נייר עיפרון וקצת קפה.
היו ארבעה עובדים: בחור צעיר עם אוזניות ענק, תמיד עליו; אישה סביב גיל ארבעים, תספורת קצרה, שמה דנה אחראית על מבנים; קשיש, אפרים, המציא דגמים; ועוד, עידו, איש המחשבים.
רועי פרש את התוכניות דף ענק, הגן, השדרה, המזרקה, אזור המשחקים, הספסלים, העצים. הסביר בפשטות, מצביע: פה ראשית, פה ילדים, פה ספסלים, פה העצים יישתלו.
רחל בחנה ניסתה לתאר את הקווים בתמונה. הנה מוקדם בבוקר, מישהו עם כלב; הנה אחר הצהריים, אם בטיול עגלת תינוק; הנה ערב, זוג יושב וברקע הירקון.
אפשר ללכת לשטח? שאלה.
לטיילת? עכשיו?
כן.
הלכו יחד, חמש עשרה דקות. כמעט לא דיברו. רחל נשאה אלבום. רועי הלך בקצבו המאופק כזה של אנשי מקצוע שמביטים לצדדים.
הטיילת של הירקון הייתה ריקה. לא לגמרי אביב, העצים חשופים, אדמה אפורה, אבל הנחל זרם, עמוק ומסתורי. לאורך המים פה ושם אנשים. איפה שתכננו פארק, עמדו כמה ספסלים ישנים, עץ ירוק-מתקלף, שני עצים. הקרקע חבולה.
רחל עצרה, הוציאה אלבום.
תציירי עכשיו? שאל רועי.
סקיצה. רוצה לזכור איך המקום מריח.
הוא הביט בה, הופתע קלות.
מריח?
בטח. ירקון, אדמה, עלים ישנים. זה נכנס לתוך הציור, בסוף, גם אם לא בכוונה.
הוא לא אמר כלום. רחל שרטטה, מהר, מבלי לחשוב יותר מדי. קווי הגדה, העצים, הצללים על פני המים, איש עם אופניים חולף, אמא עם שני ילדים.
רועי עמד בצד, התבונן במים. היה לו מבע של מישהו שמסתכל פנימה, לא עצוב אבל גם לא לגמרי פתוח.
אשתך אהבה מקומות כאלו? שאלה רחל בלי להתכוון באמת. אחר כך הצטערה לא ענייני.
לא, בסדר. היא אהבה ים. אמרה שנחל עובר לאט מדי, וזה מטשטש אותה. השתתק. גלי נפטרה לפני שמונה חודשים. סרטן. מהר, ארבעה חודשים.
אני מצטערת.
כן.
לא דיברו על זה עוד. רחל שרטטה. רועי עמד קרוב. הרוח נשבה מהנחל, קרה אבל בריחה ריח של מים.
חזרו למשרד, שתו קפה, רועי הראה לה את הפורמט סדרת דפים, עשרים בערך, אזורים שונים, שעות מגוונות, אנשים אמיתיים. לא החזות הרשמית חיים, פיסות מציאות כאילו תפסו בעדשה. הוועדה צריכה לראות ולהאמין שהמקום כבר קיים.
הבנתי אמרה רחל. תן לי שבוע, חמש עבודות ראשונות. תראה, אם זה הכיוון.
סגור.
היא חזרה הביתה, לדירה ברחוב סוקולוב. הרדיאטור זמזם. בספל נשאר תה דהוי מהבוקר. היא הניחה את האלבום, לקחה עיפרון, התחילה: מאיפה מתחילים?
עד הלילה ציירה דף ראשון: שדרה בשעות בוקר, כמעט אין נפש חיה; גבר קשיש מוביל כלב, מרחוק צל בדמות נוספת, העצים ירוקים טריים, צללים קלים. ספסל ועליו יושבת אישה עם ספר והיא רואה שהיא מאושרת שם, היא והבוקר הזה.
למחרת הראתה לרועי. הביט ארוכות. אמר:
זה בדיוק זה.
דנה, הקשוחה, הצטרפה להציץ. עמדה.
יפה אמרה בפשטות.
רחל הרגישה משהו ישן חוזר: לא שמחה אבל קרוב. סיפוק פגיעה במטרה.
שבועיים עבדה יום-יום. ירדה לטיילת בבוקר, גשם או חמסין. ישבה, רשמה דמויות, חזרה בערב, שיפצה. רועי נכנס לראות, לפעמים העיר “תזיזי את העץ, כאן זה בספסל”, לפעמים רק הביט ושתק גם זה תשובה.
החלו לדבר, לא רק על עבודה. לפעמים טיילו יחד, כשנפגשו. רועי סיפר איך תכנן את הפארק, מהו הרעיון, למה המבנה צריך להיות כך וזה אחרת. דיבר בענייניות חיה בלי קלישאות. רחל אהבה, כי שמעה אדם שאוהב את עבודתו באמת.
את יודעת מה ההבדל בין מקום ציבורי טוב לרע? פנה אליה פעם.
מה?
אנשים בוחרים להישאר איפה שנוח להם. לא רק איפה שחייבו. אם הספסל בצל ייאלצו ללכת לשם דווקא כי טוב שם, לא סתם כי אין ברירה. מזה יודעים תוכנן נכון.
רחל הביטה בו.
ממתי אתה חושב כך?
מהתואר. מורה אחד אמר: אדריכלות זה לא בניינים; זה מה שאדם מרגיש לידם. רשמתי לא שכחתי.
נשמע אדם מיוחד.
מזמן איננו, אבל הקול שלו איתי.
שיחות כאלה התרבו. לא על גדול, אלא על קטן אמת. רחל סיפרה איך אוהבת להמציא ארנבים ושועלים לילדים, איך היו דמויות שלא הרפתה מהן. רועי הקשיב לעיתים חייך לעצמו, לא מציניות: באמת.
גם לי יש פרויקט קטן כזה אמר. בית ביישוב בגליל, בנו אותו בשביל מישהו לבד. הכל קטן, פשוט, אבל יצא מדויק. אני זוכר אותו יותר מפרויקטים ענקיים.
למה?
מי יודע. לפעמים הקטן פוגע איפה שהגדול מחמיץ.
פעם, ישבו בבית קפה אחרי שיטוט קפוא.
את לא כזו שנועדה לשטוף כלים, את יודעת.
לא טענתי שכן.
למה הסכמת להיתקע בזה? תוכלי לאייר תמיד.
לא פשוט למצוא עבודה כמאיירת, בטח לא עם חובות.
עכשיו יש חובות?
כמעט נגמרו.
הנהן.
עזבת את אמפיר, נכון?
חופשה ללא תשלום. סיום פרויקט.
ומה הלאה?
רחל הביטה לתוך הכוס.
נראה. אולי יפתח משהו. עכשיו אתה יודע מה אני באמת שווה.
הוא הביט בחלון, שתק.
העבודה התקדמה. בכל דף נבנה עולם קטן: זוג צעיר על ספסל מול המים. זקנה מאכילה יונים. נערים באופניים. קבוצת בעלי כלבים בשבת בבוקר. אישה עם עגלה מתחת לעץ פורח.
רועי הוסיף הערות.
את זו אפשר לקרב למזרקה, בדיוק שם לפי התוכנית.
בסדר.
כאן כדאי ערב, עם פנסי תאורה. רצינו פנסים חמימים במיוחד.
תראה איך הם נראים.
הראה על המפה. היא הנהנה, המשיכה. לעיתים התווכחו.
רועי, שביל כזה ישר, הכול אותו נוף אין הפתעות לאנשים. חייב להיות שבר.
לפי התוכנית זה בעייתי, תקשורת עוברת שם.
עצים אפשר כן להטעים אחרת? יותר אותנטי?
היסס. בסוף:
צריך לבדוק עם דנה.
דנה אמרה שאפשר. ברישום של רחל, השדרה קיבלה חיים.
צדקת אמר רועי.
במשרד קיבלו אותה בשקט, ללא הרבה טקס. עידו, הבחור עם האוזניות, פעם שאל:
תמיד ביד? לא דיגיטלי?
גם דיגיטלי אפשר, אבל יד חוש מרקם אמיתי.
הנהן.
אפרים הביא לה תה פעם. זה היה יותר ממחמאה.
היה גם קשה. שלושה דפים לא הצליחו. אזור המִשחקים יצא יבש. שרפה, חזרה, עוד סיבוב. ואז הבינה: מציירת ילדים דמיוניים.
בשבת הלכה לגינת משחקים ליד הבית. ישבה שעה, הסתכלה. ילדים משתוללים, בונים, בוכים ואז משלימים. אמהות משוחחות, עין בחצי על הילד. ילד בן חמש בונה חול ברצינות תהומית.
רשמה אותו. אחר כך עוד ילד תלוי במהופך; שתי בנות קטנות. אם שמרימה פעוט וצוחקת.
שלושה דפים תוך יומיים.
הראתה לרועי. הביט ארוך.
הילדים מפה?
מגינה מעבר לכביש.
מרגישים שזה אמיתי.
הם אכן אמיתיים.
נותרה שבוע לסיום. רוב הדפים גמורים. המשרד מתכונן להצגה. רועי עובד עד המאוחר, רחל רואה את האור בליל בשעה תשע.
פעם נשארה איתו. שניהם לבד. רועי עובד, היא מסיימת דף. שקט, רק רעש עיפרון.
גליה ראתה את זה? שאלה. בלי להתכוון.
לא ענה מיד.
בהתחלה כן. זכינו במכרז היא שמחה עבורי. אמרה שאטייל איתה בפארק החדש. היא לא זכתה.
בגלל זה היית בצד אוכל לבד, בלי טעם?
הביט בה.
ידעת?
שירה סיפרה. היא דאגה לך.
חייך לעצמו.
היית כל כך הרבה חודשים לבד באמפיר. היא אמרה שכואב לראות אותך כך.
לא תיארתי לעצמי.
אדם חושב שבבדידות איש לא רואה. רואים.
שתק.
גם את לבד?
הייתי. עכשיו לא בטוחה. עכשיו יש לי עבודה. זה הרבה.
נכון. זה הרבה.
השתתקו. לא קשה. נעים.
כשגליה נפטרה המשיך לרגע לא הבנתי למה בכלל הכל, הפרויקטים, המשרד. כל הזמן רמסנו לעצמנו: אחר כך נטייל, אחר כך. לא היה אחר כך.
אני מכירה. אמרתי לאמא “אחר כך”.
גם את איבדת?
שנה שעברה.
הנהן, בלי לשאול עוד.
באותו ערב יצאו יחד. כבר חושך, רחל רכסה מעיל.
הולכת ברגל?
לא, אוטובוס לסוקולוב.
אלווה עד התחנה.
לאורך הדרך שתקו, באמצע אמר:
רחל.
רחל.
בסוף ההצגה, לא משנה מה יקרה אני רוצה להציע לך קביעות. לא חד פעמי. מגייסים עוד פרויקטים, את המבט שלך צריך פה. זה רציני.
היא נעצרה.
לא מתוך תודה?
תודה? אז הייתי מביא פרחים. זה לחשבון.
צחקה, באמת, בלב.
אשקול.
אל תאריכי.
הגיע אוטובוס. היא נסעה. ראית אותו מחכה בתחנה מבעד לחלון האחורי.
יום ההגשה, חמישי.
מרחף מתח במשרד. דנה בודקת חישובים, עידו עובד על קבצים, אפרים מסדר דגם גינה, רועי שותה קפה, הולך סביב. רחל עוברת שוב ושוב בין הציורים: 22 דפים. הבוקר בשדרה. אחר הצהריים מזרקה. גינת משחקים. ערב עם תאורה. ילד על ספסל. זוגות. זקנה עם יונים.
מתרגשת? לוחש רועי.
טיפה.
מצוין. הם מצוינים.
מי? הציורים או הוועדה?
הציורים.
חייכה.
הוועדה התכנונית בניין גדול בלב תל אביב, אולם עם חלונות גבוהים. שמונה חברי ועדה גילאים שונים, כולם בפנים חמורי סבר. רועי מציג תוכניות, מדבר בבהירות. דנה מסבירה מבנים. עידו מראה קבצים.
ואז:
רצינו להראות גם סדרת ציורים.
רועי פרש דף אחרי דף, בלי מילים.
שקט.
חבר ועדה אחד, מבוגר, גבות עבותות, הרים את דף השדרה. התבונן ארוכות.
זה רישום? לא צילום?
רישום. האמנית שלנו הייתה בשטח.
זה חַי אמר בפשטות. רחל שמעה.
אחר כך שאלות, ענייניות, לוחות זמנים. רועי ענה. רחל נשארה בצד. לבסוף, אחת מהוועדה, אישה עם פנינים, ביקשה לקחת איתה את ציור הזקנה והיונים. רחל חייכה קלות.
החלטה מיידית: מתקבל, בכפוף להערות.
בחוץ, במסדרון, דנה לחצה יד בשקט, אחריה ניגשה לרחל גם כן. עידו לחש “יש!” אפרים לא היה שם, אבל שלח הודעה: “כל הכבוד”.
רועי ניגש אחרון. עמדו ליד החלון, העיר אביבית, עצים ירוקים, עוברים ושבים.
הנה.
הנה, השיבה.
רוצים לטייל בטיילת?
עכשיו?
עכשיו. לראות את המקום.
הלכו ברגל. העיר הייתה שמחה, אביבית. ריח של פקעי צפצפה ואספלט. רועי לידה, מתון, רחל אוחזת אלבום.
הטיילת קיבלה אותם בשמש וברוח. הירקון נצץ, ספסלים, עוברי אורח, כלבים. המקום שעתיד להיות פארק עדיין קרקע חומה, שני עצים זקנים אך משהו השתנה, אולי מזג האוויר, אולי ההיכרות עם הנוף.
עמדו ליד המים. רוח קרירה, רחל רכסה מעיל.
יהיה כאן טוב אמרה.
יהיה הסכים רועי.
שתיקה. אמא צעירה עברה במהירות עם עגלה וטלפון.
רחל אמר.
כן?
הביט בירקון, לא בה.
הרבה זמן חייתי בין אנשים והייתי ריק. את מבינה מה אני מתכוון?
מבינה.
בשבועות האלה לא ידעתי איך להסביר… פתאום נהיה לי חשוב לקום בבוקר, לא בשביל עבודה, אלא… בשביל לקום.
רחל הסתכלה למים. הנחל זרם לאט, אדיש לכל דרמה.
אמרת שגליה לא אהבה נחלים. מדי איטיים.
נכון.
אני אוהבת אטי מאז ילדות.
הביט בה. המבט היה ישיר, כן.
אני שמח שיצאת מהמטבח אז.
גם אני. כשהרמתי את הדלת, רק חשבתי שאתה נחנק.
אני יודע. בגלל זה.
הבינה פתאום הוא לא מתכוון רק לאותו לילה.
רועי אמרה ברכות.
כן?
אני לא הכי טובה בשיחות כאלה.
גם אני לא.
יופי, אז שווים.
הוא צחק. בפעם הראשונה מאז הכירה אותו צחוק אמיתי, מחמם.
רחל אמר כשהשתתק.
מה?
מותר להזמין אותך לארוחת ערב? לא באמפיר. למקום אחר.
לאמפיר יש מטבח מצוין.
נכון, אבל מביך להסתכל לאדווה בעיניים.
ראתה שוב את אדווה, חייכה:
צודק.
אז תסכימי?
רחל פתחה דף חדש באלבום. הביטה בירקון, בעצים, באנשים על הספסל. התחילה לצייר. הוא המשיך להסתכל.
מסכימה אמרה ולא הרימה עיניים.
הוא לא אמר עוד. פשוט עמד לידה.
