להמשיך הלאה
נועה, ילדה שובבה קטנה עם שתי קוקיות קופצניות, רצה בסלון הרחב והמואר של בית הקיץ המשפחתי במושבה שעל הכרמל. עיניה מנצנצות מהתרגשות, ולחייה סמוקות ממשחקים. כשראתה שחברו של אחיה הבכור מתרכז ביציאה החוצה, נעצרה בבת אחת, התנשפה ומיהרה אחריו.
בלי לחשוב פעמיים, קפצה נועה ועשתה אחיזה חזקה בידו של הבחור בידיים חמות ורזות. הרימה אליו פנים מהשוליים הקטנות שלה, בעיניים של ילדה שמאמינה באמת בכל ליבה, וצחקה בקול פעמונים:
אני בחיים לא עוזבת אותך! כשתגדל אני בטוח אתחתן איתך! תחכה לי!
הבחור הופתע, הרים גבה, ואחר כך חייך אליה חיוך רחב, מלא חום אנושי. הביט בילדה האנרגטית הזו ברוך ועיניים קצת משועשעות, והגיב לאט וברכות יהודית:
אני אחכה.
הוא הניח יד על שערה הסבוך ופרע בעדינות, עד שהקוקיות עוד יותר הסתבכו. נועה צמצה עיניים לשנייה אבל שוב חייכה, לא מרפה ממנו.
אבל בינתיים, המשיך הבחור, התכופף כך שפניהם בגובהה של זו של זו, תלמדי יפה ותשמעי בקול ההורים. כדי שתהיי ראויה להיות הכלה שלי.
הדברים נאמרו לא בטון חמור, אלא כידיד שמדבר עם בת משפחה קטנה. נועה שקלה רגע את דבריו, ואז הנהנה בחוזקה, לופתת את ידו חזק יותר:
מבטיחה! אהיה הכי טובה!
אווירה של אחר־צהריים קייצי חסר דאגות שרתה בבית צחוק, אור, וחלומות נאיבים של ילדות שנראו אז מוסיפים ממש ונוגעים במציאות…
*********************
נועה יושבת בחדרה ומדפדפת בספר הלימוד המתמטיקה החדש. בחוץ כבר יורדת דמדומי הערב, ובבית דממה לא רגילה פרט לקולות חרישיים מחדרו של גיל, אחיה. היא קלטה את שמו של יאיר בשיחה דפיקות הלב שלה התחזקו. נועה קפאה על מקומה, כולה קשובה. גיל סיפר כנראה על פגישה בבית הקפה, על “חיוך מתוק” לא היה לה ספק שעוסקים בבת זוג חדשה ליאיר.
עוד לפני שהספיקה לחשוב, נועה קמה במהירות והתגנבה חרש לדלת חדרו של גיל. נטתה באוזן אל משקוף העץ, והשתדלה לא לפספס אף מילה. זה כאב אבל ניסתה להרחיק את המחשבות הטורדניות. “אולי זה לא מה שאני חושבת?” חלפה בה תקווה עקשנית.
כשגיל יצא לבסוף לחלון, נועה התיישרה מיד כאילו נתפסה בשעת מעשה. מאוחר מדי, אחיה כבר שם לב.
ליאיר יש חברה חדשה? שאלה בלי לחכות. קולה רעד, אבל התאמצה לחייך באגביות.
גיל עצר לרגע, בחן אותה בעיון, ואז נשף בכבדות. לא היה בו כעס אלא הבנה עייפה, של מי שראה כבר הכול. הוא ידע איך נועה מתעוררת כשהזכירו את שמו של יאיר, איך היא בוהה בתמונות שלו בפייסבוק.
שוב את..? גלגל עיניים והישענו על הדלת. נועה, את כבר בת שש־עשרה. הגיע הזמן שתעברי הלאה מההתאהבות הילדותית הזו.
עיניה של נועה נדלקו בקריאה, והיא קימצה ידיים על החזה בעקשנות.
אף פעם לא! קראה בחוזקה, שיער הזהב שלה קופץ באוויר. אתה לא מבין כלום! הוא יאהב אותי, תראה! זה אמיתי לא איזו חיבה של ילדות.
קולה היה יציב, כמעט מתריס, אך בליבה ידעה שגם עצמה היא מנסה לשכנע. נזכרה במבטיו של יאיר, בחיוכים השקטים ובנגיעות הקטנות כל טיפה נשמרה בלבה כתקווה אחת גדולה לאהבה הדדית.
גיל השפיל מבט, לא מוצא עוד מה לומר. ראה כמה עקשן הניצוץ בעיניה, כמה רעד בשפתיה. הילדותיות שלה כבר מזמן הפכה בעבורה לדבר אמיתי…
***********************
קרן שמש ראשונה חודרת מבעד לוילון, מאירה את החדר באור זהוב רך. נועה פורצת לסלון בהתלהבות, כמעט עפה פנימה impulsively. פניה מאירות כל־כך, כאילו עוקפות את השמש. עיניה נוצצות ושפתיה מתוחות עד לכאב כמעט.
היא פונה מיד לאחיה, שיושב עם קפה וגולש בטלפון.
הוא הציע לי לצאת! הנשימה כמעט נעתקת מרוב התרגשות. קולה מצלצל, אך אגרופיה קפוצים מאושר. הביא לי מתנה יום הולדת קופסה יפה עם הקדשה חרוטה אמר שמאז שאני בת שמונה־עשרה, סוף־סוף יכול לספר לי מה הוא מרגיש. יאיר אוהב אותי!
היא קופצת שוב, מסדרת שיער כאילו מנסה להיות מושלמת. כל הסלון מציף באור שמחה נרגש.
גיל הרים עיניו, נח על ספלו ואז חייך בחום אמיתי. חיכה לרגע הזה גם בשביל נועה וגם בשביל ידיד שלו. חצי שנה שיאיר מדבר על נועה באגביות: מתעניין איך שבת שלה, שואל אילו פרחים אוהבת, ומה דעתו שיצאו יחד לטיול.
היא כל־כך יפה, לא הפסיק יאיר לחזור. וגם חכמה, טובה אני רק מחכה שתגיע לשמונה־עשרה. אתה בסדר עם זה, שנהיה זוג?
גיל תמיד ענה אותו דבר: “אם תשמח אותה, בעד.” יאיר בעיניו היה החבר הכי אמין, שידע לעמוד מאחורי מילה. עכשיו, כשראה כמה אחותו מאושרת, ידע שזה הדבר הנכון.
מזל טוב, קם וחיבק אותה. אני מאושר בשבילכם.
נועה נשענה עליו, לא מאמינה שזה אמיתי. הרגישה שהעולם פתאום ססגוני וקליל יותר אי שם בדממה נמרח גרגור חתולה שהתמקמה על אדןחלון…
**********************
נועה יושבת במסדרון הצפוף של בית החולים על כיסא פלסטיק קשה. הקירות צבועים בצהוב חיוור, מחלון קטן נוחתים קרני יום אפרפר. מבטה קפוא בוהה לנקודה רחוקה, כאילו אינה רואה את הרצפה או את הרופאים החולפים.
ידיה מונחות רפויות, בגדיה מקומטים, שיער היתה פעמים אסוף לזנב הפעם פרוע. כמו בובה נטולת חיים שקטה וכבויה. שוב ושוב עולות בה תמונות אמש: רק אתמול היא ויאיר ישבו לתכנן יחד קישוטים לאולם, התווכחו על הסרטים, צחקו… והוא הבטיח שהכול יהיה מושלם. והיום יאיר איננו.
זה קרה במהירות, בלי כל משמעות… נהג אחד שטעה, שלוש מכוניות הפכו לבוכנות ברזל. אף אחד לא נשאר. לא יאיר, לא השניים האחרים, לא הנהג. שנייה והחיים נופצו כראי שלא יחזור לשקף עתיד.
הרעש במסדרון נכנס: השקט נקטע בצעדים. גיל מופיע בפינה, פניו חיוורות, עיניו אדומות. מתיישב לידה באיטיות, מחבק. ידיו רועדות, אך שומר על קור הרוח בשבילה.
נועה? לוחש כמעט, כאילו יפחיד את נפשה. נו, נועה, דברי איתי בבקשה.
היא מסתובבת אליו לאט. עיניה יבשות, אבל כאב פנימי שוחה בהן. היא בוהה כאילו בו־זמנית רואה אותו ובלתי נגישה.
על מה? לוחשת בקור של מי שכבר לא מרגישה דבר.
גיל בולע רוק, מחפש מילים שלא יכאיבו עוד.
על כל דבר, לוחץ עליה קלות, תגידי מה את מרגישה. תבכי, כבר… אל תשאירי את זה בפנים!
נועה מנערת ראש. שפתיה רועדות, אבל אין קול ואין דמעה. מסתכלת על ידיה למה אינן רועדות? למה הגוף לא בוכה?
אני לא יכולה, ממלמלת לבסוף בשקט עקרה. אין לי דמעות. ואין לי רצון לחיות.
הדברים תלויים בחלל כמו ענן כבד. גיל לא מוותר מבין שזה הרגע שלו להחזיק עבורה.
לאחר מכן היא נאטמת. פניה נהיות דוממות, עיניה כבויות. מנסים לקרוא לה, לגעת בה כלום. גם הרופאים שאוספים מידע לא מצליחים להוציא ממנה כלום. יושבת בלי תנועה, מבטה קפוא. המטפלת מבצעת לה זריקה העולם מיטשטש, הגוף כבד, המחשבה נמרחת והיא נרדמת לשינה מוטרדת וחסרת מנוחה.
כשהתעוררה כבר בחדרה. וילונות מוכרים, מדפי הספרים, מסגרת עם תמונה. הכול מוכר אך שונה. כבר לא שלה.
מסתובבת ורואה את גיל. יושב קמור, לא מגולח, עיניים אדומות, מדבר בשקט עם אמא, שחזרה מחו”ל להחזיק את המשפחה. פניה חיוורות, עיגולים שחורים אבל בקולה נכנס ביטחון:
…אני מפחדת עליה, נשמע קולו החרישי של גיל נועה מאז הילדות לא ראתה אף אחד חוץ מיאיר. מה יהיה עכשיו?
הזמן ירפא, ניסתה אמא להרגיע, ללא אמונה שלמה. ידעה היטב חיי בתה נשזרו ביאיר ובעתיד המשותף שלהם. ברגע אחד הכול התנפץ ועולמה קרס. אנחנו לא נוותר עליה, הוסיפה תרעומת, כאילו משכנעת גם את עצמה.
נועה הקשיבה להן אך לא ידעה איך להגיב. הכל היה ריק לא רצתה לחשוף שנמצאת ערה, לא רצתה להכביד. עצמה עיניה, מיקדה נשימה.
גיל ישב עוד קצת לידה, אחר קם ויצא חרש. אמא נשארה, מידי פעם נוגעת בעדינות ביד מחפשת להעביר כוח. שקט עטף את החדר, רק תקתוק לילה ונשימות של בתה שממול…
********************
תשעה ימים… ארבעים ימים… הזמן זוחל כמו דבש כבד. כל התקופה הזו כמעט שלא ירדה מהחלון. ישבה על אדן, רגליים אסופות, מבט קפוא החוצה.
במבטה פסע בעצמו אל הספסל הישן תחת עץ האזדרכת בחצר. שם, בערב סתווי, יאיר הציע לה נישואין. זכרה כל פרט רעד היד, המשפטים שלא הושלמו, ההתרגשות שבפשטות, הצחוק שלה כשענתה “כן” לפני שהספיק לגמור.
עכשיו הספסל נראה זר וריק. הסתיו התחלף לחורף, והיא לא הרגישה בכך הזמן קפא מאז ההודעה.
נועה, יקרה תבואי לאכול? קולה הרך של אמא חותך במחשבות.
נוגעת בכתפה, כדאגה. ידיה קרות, עיניה לחות מדאגה, אך שומרת על כוח יודעת שילדתה צריכה עמוד תווך.
לא רעבה, עונה בלי להביט, קולה שטוח, כמו לא מדובר עליה.
את חייבת, מנסה האם בתוקף, וקולה רועד. אתמול גם לא אכלת. את חייבת לשמור על עצמך.
בשביל מי? נועה פונה אליה לראשונה, המבט ריק אני לא חייבת כלום לאף אחד.
אמא נעצרת כאילו קיבלה סטירה. שותקת, לוותה בזהירות מקצה החלון. בדרכה פוגשת את גיל, שכל השיחה רשומה על פניו.
דיברתי עם הרופאה, לוחשת האם, צריכים מקצוענית. אנחנו כבר לא מסוגלים לבד.
גיל לא מתווכח מבין היטב, אך קשה לו להודות. לראות את נועה כך בלתי אנושי. מחזיק אגרוף מרוב זעם על העולם. עכשיו לא התחושות חשובות אלא המעשים.
אתקשר לד”ר שמריהו, אומר, שולף פלאפון. היא אמרה לעזור אם החמיר.
אמא מהנהנת. בחדר, נועה עוד יושבת באותה תנוחה משקיפה מהחלון כאילו הפכה לחלק מהנוף הקפוא.
בערב המאוחר, כשהלבנה שולחת צל אל הרצפה המבריקה, אוספת נועה כוח, קמה בבקושי מהחלון, נעמדת. רגליה רועדות אפילו מעשה פשוט דורש מאמץ. הולכת למיטה, פושטת את החלוק ונכנסת מתחת לשמיכה.
בחדר דממה. מהסלון נשמעים קולות חלשים של הוריה. סוגרת עיניים מקווה לשינה קלה. במקום זאת, החלום חריף.
יאיר מופיע בה שוקל, לבוש הסווטשרט האהוב. הפעם מבטו חמור:
נועה צליל קולו ברור תסתכלי על עצמך. מה נהיה ממך?
רצתה לפנות, אך המילים לא יוצאות. הוא מתקדם:
ראית את עצמך? שכחת שאת חזקה. את חייבת לחיות. לחיות הלאה.
נעה רצתה לגעת היד עברה בריק. רק צל, זכרון.
אני… אני לא יכולה בלעדיך, לחששה, דמעות צורבות.
את יכולה, ענה. תמיד היית חזקה. את חייבת. החיים שלך ממשיכים. יהיו רגעים קשים וגם יפים זה בסדר. אני אתך תמיד. תסתכלי מעלה אני שם, בין הכוכבים. אם יהיה קשה, פשוט תקראי לי. אני פה.
נועה פרצה בבכי, מנסה לתפוס בו דמותו דוהה.
אל תלך! צרחה, מושיטה יד.
הוא כבר כמעט איננו. רק קול חלוש נותר:
תבטיחי לי, נועה. תמשיכי.
התעוררה בבת אחת. החדר, המיטה, אור הירח. הכרית רטובה מדמעות, והיא רועדת מבפנים.
בלי לדעת מה עליה לעשות צעקה עמוק בלילה. ההורים וגיל נכנסים מיד.
נועתי, מה קרה? אמא מחבקת, מחפשת מבטה.
איפה כואב? נשמע גיל, מחפש פתרון.
נועה לא עונה. מתקפלת, בוכה חרש. דמות יאיר מולה. קולו האחרון עדיין בראשה.
תבטיחי.
בין הדמעות לחשפה:
מבטיחה…
אמא מחזיקה ומנענעת בעדינות, גיל מניח יד. הם פשוט שם.
ונועה, לראשונה מזה זמן, מנסה להבין איך ממשיכים? איך אוכלים, הולכים, צוחקים בלעדיו? אבל איפשהו בתוכה פועמת עכשיו תקווה דקה: אם הוא מאמין בה, אם הוא ביקש היא תנסה.
לפחות בשבילו.
*********************
באחד מערבי החורף, המשפחה מתכנסת יחד בסלון. אמא מביאה תה אך הכוסות נשארות מיותמות, טעמן אבד. כולם מבינים צריך לשנות משהו.
אני חושב שכדאי שנעבור דירה, מציע גיל, נושא עיניו אל נועה. כל פינה כאן זיכרון. כל רחוב קשה מדי.
נועה יושבת מכונסת, לא מתנגדת. סוקרת בשקט את טיפות הגשם שמתגלגלות על הזכוכית, מיטשטשות. פניה עדיין בהירות, אך המבט כבר לא חלול.
במקום חדש יהיה יותר קל, מיישרת אמא, לוחצת בעדינות. מקום אחר, אנשים אחרים… אולי ככה תוכלי להתחיל מחדש.
נועה פונה לאט:
ולאן?
יש לי חבר בפתח־תקווה, מסביר גיל במקרה יש שם עבודה טובה, נוכל לשכור דירה, אחר־כך נראה.
גם אוניברסיטה תמצאי, מוסיפה אמא, נטפל בהכול, שתרגישי טוב.
נועה מהרהרת. עולה בה שנים: היא ויאיר על הספסל, מטיילים, נפרדים בשער. כל פינה זיכרון, וכל זיכרון צורב.
ננסה, אומרת בשקט, בואו נלך למקום אחר.
המילים קשות יש בהן גם ייאוש, גם תקווה עדינה. זו החלטה סוף־סוף, החלטה שלה.
הימים הבאים עוברים בהתרגשות של מעבר. נועה רק מסתכלת רואה את אביה ואט־אט קופסאות נערמות. לפעמים מחזיקה חפץ מחזיק מפתחות, תצלום, כרטיס כניסה ומניחה בעדינות בארגז.
ביום המעבר יצאה למרפסת. מבטה האחרון על החצר רגש מחזיק בלב, אך לא נותנת לו לטבוע. “אתגבר,” מזכירה לעצמה בלחש.
העיר החדשה מקבלת אותם בשמים אפורים וברחובות הומים. הדירה מוארת. נועה עומדת מול החלון בחדרה החדש הרחוב לא מוכר, האנשים זרים. היא מרגישה דווקא חופש אין פה זיכרונות. כאן אפשר להתחיל דף חדש.
הימים הראשונים קשים; כל בוקר נועה מתעוררת בתחושה שזה לא החיים שלה. הגעגועים מכרסמים. לעיתים, בלילות, שוב מופיע יאיר בחלום מחייך, מעודד, והיא קמה שוב עם דמעות.
אך לאט לאט מתחילה להבחין בפרטים: בגן ליד פורחים טוליפים. במאפייה ממול המוכר כבר זוכר אותה. אלו צעדים זעירים, אבל עוזרים.
נועה לא שוכחת לעולם היא יודעת שלא תשכח. אבל היא מבינה: להמשיך הלאה, זה למלא את בקשתו האחרונה לא לבגוד בזכרו.
היא מתחילה ללכת לשיעורי מכינה, עוזרת לאמא, יוצאת לטיולים עם גיל ברחובות החדשים. כל יום אתגר אבל כל יום מוסיף לה משהו חדש.
ובעומק ליבה היא יודעת; הוא רואה הכול מלמעלה.
והוא גאה בה.
כי היא מחזיקה.
כי היא ממשיכה לחיות.
