הבקשה האחרונה
“לא, אני כבר לא אחזור הביתה…” נשם בכבדות יונתן, מתפתל מכאב, “ואת נעמה כבר לא אראה לעולם. רק רציתי להציע לה נישואין. לא הספקתי… למה דווקא לי זה מגיע?”
“אל תדאג כל כך,” ניסתה להרגיע אותו האחות, ושמה לב איך פניו החווירו כשהובא במגן דוד אדום – “הכול יהיה בסדר”.
“אני בספק…” הצליח ללחוש יונתן בקושי.
ואז, בעיניים מבועתות, הוא רק צפה בהם משתדלים להכין אותו לניתוח שלא ביקש.
*****
יונתן מעולם לא אהב בתי חולים.
הדחייה הזו התחילה עוד בילדותו שם תמיד כאב לו, והדבר הגרוע מכול אף אחד לא חשב לבקש סליחה על “הסבל הנפשי” שגרמו.
“מה אתה בוכה, יוני?” חייכה כלפיו האחות שלקחה לו דם בטיפת אצבע, “הרי אתה כבר ילד גדול, עוד מעט לכיתה א’, ובוכה כמו ילדה… לא מתבייש?”
הוא הסתכל עליה מבעד לדמעות וניסה להתנגד, אך לא הצליח להתחמק מהחדר. בושה לא הרגיש, אבל הכאב והעלבון נשארו.
וכשחזר עם אמא שלו מרחוב הירקון לקופת החולים, לא הפסיק לקטר שבחיים לא יחזור יותר לשם.
כן, החלטי “עדיף למות מאשר לחזור עוד פעם”. זה מה שהצהיר.
“בן שלי, מה זה הדיבורים האלה?” ניסתה אמא להרגיע, “הרופאים עובדים כדי שתחיה בריא הרבה שנים. הם בטח רק רוצים בטובתך”.
“כן, בטח… שיטפלו בעצמם ויעזבו אותי בשקט”, מלמל לעומת זאת, בודק את האצבע שכמעט רוקנו לו את כל הדם.
היה צריך בכלל לספר מה קרה כשההורים גררו אותו לרופא השיניים לעקור שן? כל השכנים ברחוב שמעוה אותו בוכה.
בקיצור, המון טראומות ילדות. לא הכי נעים.
אז ברור שכבר כמבוגר, יונתן לא סבל בתי חולים, לא את הרופאים, לא שום דבר שקשור ברפואה. הוא התרחק ככל האפשר.
אבל באופן אירוני, יום אחד בכל זאת הגיע רגע שבו יונתן מצא את עצמו בבית החולים איכילוב. דלקת תוספתן חריפה.
הכאבים היו בלתי נסבלים; נעמה, חברתו, לא היססה ומיד התקשרה למגן דוד אדום.
“לא צריך, יעבור לבד…” התחנן.
“אתה לא נורמלי? אני רואה כמה רע לך. זה דומה בדיוק למה שהיה לי עם התוספתן”.
וכך מצא עצמו יונתן, שוב נגד רצונו, בחדר המיון הקפוא של איכילוב.
רק המחשבה ש”יחפשו” לו בתוך הבטן עשתה אותו מדוכא עוד יותר.
כשהסתכל במסדרון וראה שני סדרנים אפורים מובילים מיטה עם מישהו שמסיים את ייסוריו, פשוט נתקף ייאוש.
“הכול, לא אחזור כבר הביתה…” נחנק יונתן מהכאב, “ואת נעמה לא אראה יותר. רציתי להציע לה… לא הספקתי… למה אני?”
“יהיה בסדר,” חייכה אליו האחות שראתה אותו כמעט מתעלף. “הניתוח פשוט, הביאו אותך בזמן. רק אל תדאג”.
“אני לא בטוח…”
“בצדק… אבל אל תחשוב על זה. ראית? הורדנו את כאב התוספתן, ואתה שורד”.
ואכן, הניתוח עבר חלק, שום סיבוך. אפילו כאב קל לא הורגש לראשונה בחייו יונתן חווה משהו חיובי בבית חולים.
הרדים אותו בחדר ניתוח, כשהתעורר המכשול הגדול כבר מאחוריו. עוד באותו יום הועבר למחלקה הרגילה.
כל הלילה ישן כמו תינוק; רק כשעברו להחליף לו אינפוזיה התעורר לרגע.
ובבוקר…
…בבוקר יונתן הבחין ששותפו החדש לחדר הוא קשיש מבוגר.
“בדיוק מה שהיה חסר לי…” רטן בלבו, “בטוח יתחיל לספר לי את כל חייו”. הוא רצה רק שקט ומנוחה אפילו לנעמה לא התקשר; רק שלח הודעה קצרה “הכול בסדר”, שמה לא תדאג, והסתובב אל הקיר.
נעמה הייתה עמו כבר יותר משנה, ובערב הקודם תכנן להציע לה לחיות יחד. הזמין שולחן במסעדה, דיבר עם הלהקה שתנגן את שיר הנעורים של נעמה. המלצר היה אמור בשיא לשים מולו צלוחית בתוכה טבעת.
יונתן רצה לעשות את זה הכי מיוחד.
אבל החיים דחו את התכנית שלו. ובמקום לשבת עם נעמה ולדבר על חתונה, הוא שכב לבדו עם קשיש זר.
להפתעתו, הקשיש כלל לא ניסה להעמיס עליו שיחה. רק בירך לשלום, ואחר כך מלמל לעצמו משהו כל פעם שניסה להתקשר למישהו מהבוקר עד ערב.
לפתע הטלפון שבק חיים. למרבה הצער, את המטען לא לקח עמו.
אצל הצוות לא היה ראש לחשוב על מטען לסלולרי ישן.
הקשיש הביט במסך השחור, דמעות זלגו אט אט מעיניו.
באותו רגע יונתן הרגיש פתאום מוזר ואפילו קצת בושה. אולי האיש חי טרגדיה והוא בכלל בז לו בלב.
הוא חיכה קצת, התיישב בקצה המיטה, הביט אל הזקן ושאל אם הכול בסדר.
“לא מצליח לתפוס את הבן שלי…” ענה הזקן בעצב.
“הוא לא יודע שאתה בבית חולים?” שאל מופתע יונתן.
“יודע, המטפלת התקשרה אליו כשהביאו אותי, אבל סירב לדבר איתי. רבנו לפני חצי שנה ממש לפני יום ההולדת שלי. רצה לשלוח אותי לבית אבות ולמכור את הבית, הייתי נגד. לא בגללו…”
הזקן סיפר כיצד הגיע לבית החולים אחרי התקף לב קשה. הרופאים ייצבו, אבל אמרו שבלעדיה ניתוח הוא לא ישרוד.
“הניתוח בכלל לא עוד יומיים,” המשיך, “אבל מרגיש שאולי לא אחזיק עד אז…”
“עזוב שטויות!” עודד יונתן, “הרופאים פה עובדים להציל אנשים, הכול יהיה בסדר! לי רק אתמול חתכו את התוספתן, תראה אני חי”.
הזקן רק חייך והבין שבתוספתן ללב לא דומה… לא ניסה אפילו להבהיר.
“נשארה לי רק כלבה, ברחוב, פירה שמה…” אמר, “ביקשתי מהבן שישגיח עליה אם… איני אחזור. או לפחות שיחפש לה בית טוב. אף שכן לא יוכל לעזור לכולם מספיק חיות. והוא אפילו לא מוכן לענות לטלפון. זו הבקשה האחרונה שלי, לא בשביל כלום, בסוף הכול הולך אליו… רק את זה רציתי”.
יונתן שתק. מעולם לא ראה מישהו דואג ככה לכלבה.
“מצאנו אחת את השניה בינואר ביום ההולדת שלי, כשכולם שכחו אותי. אישתי נפטרה לפני חמש שנים, אבל בלילה חלמתי עליה, עם כלבה ברצועה. חייכה אלי ושלחה אלי ברכה. אותו יום ירד גשם, מצאתי כלבה טיפשה קשורה לסורגים ברחוב, עזובה. חיכיתי לראות אם יגיעו, שאלתי כל מוכר. אבל אף אחד לא חיפש אותה. עד שירד הערב, לקחתי אותה הביתה. אי אפשר היה להשאיר אותה שם לבד. אני יודע… נשמע כאילו אשתי עשתה לי מתנה בשמיים”.
“לפעמים צריך להאמין בזה…” הסכים איתו יונתן, רק כדי לא לפגוע בזקן.
“הייתי תולה מודעות בעיר שבועות, אף אחד לא חיפש אותה. בסוף שמחתי שנשארה. פירה לא רק כלבה זו המשמעות שלי עכשיו.”
אותו ערב, יונתן לא הצליח להירדם חשב על כלבה נטושה ברחוב, על בן נוקשה שלא רוצה לדבר עם אבא שלו.
מי מסוגל להיות כל כך אכזרי?
כשנרדם, חלם על כלבה קטנה ועצובה מושכת ברחובות עם עיניים מבקשות חסד.
ובבוקר, יקיצה פתאומית הזקן נחנק מהתקף, החזיק את ידו על הלב.
“לקרוא לרופאה?!” שאל יונתן מבועת, קפץ ממיטתו אל שותפו.
“לא עכשיו… קודם תתקשר לבן שלי, עמרי… המספר על הנייר ששם, ליד הארנק… תבקש ממנו לבוא, להיפרד. ואם לא, שידאג לפירה. אל תדאג, אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר”.
לרגע התלבט יונתן, אבל לקח מהר את הסלולרי שלו, מצא את הדף והקליד בקפדנות את המספרים.
“שלום? עמרי? אני שותף לחדר של אבא שלך…” כמעט אמר יונתן את שמו ואז הבין בעצם לעולם לא הכירו אחד את השני באמת, רק סיפרו הכול חוץ מהשם.
“שמעון אבא שלי…” חנוק ענה הזקן.
“שמעון,” המשיך יונתן, “הוא מבקש שתבוא אליו, מרגיש שלא בטוב…”
“מה, מתפגר עכשיו? אתה בטוח באיזה בית חולים הוא? באיכילוב, נכון?”
“כן, חדר שלוש-ארבע-עשרה, קומה שלישית”.
יונתן נתן גם את הכתובת, ואז רץ למצוא את האחות בתורנות. לשמחתו, היא לא התרחקה רק נרדמה בשקט בעמדה.
סיפר בזעזוע מה קרה, חזר במהירות לחדר.
“שמעון! אתה שומע אותי? האחות קוראת לרופא. רק תהיה איתנו, עמרי בדרך, בבקשה…”
אבל שמעון כבר לא שמע. הרופא, כמו מתוך שינה, נגע בעורק, בדק עיניים, יצא בלי מילה נוספת.
כעבור עשרים דקות חזרו הסדרנים. לקחו את שמעון.
*****
“אביך מת בידי ממש,” אמר יונתן לעמרי כשהגיע בבוקר.
“נו טוב…” ענה עמרי באדישות, “לפחות לא סבל הרבה. לא העיק עלי או על אחרים. די נמאס לפעמים מזקנים. לי יש משפחה, עבודה… טוב שזה נגמר”.
“שמעון ביקש מאוד שתעזור לכלבה, פירה,” הוסיף יונתן.
“כלבה? כן, איזה שטות מצא איזה רחובית וקרא לה פירה. בגללה לא רצה בית אבות… כל הסבל בחינם היה נמנע אם היה שומע בקולי. בחיים לא אהב בעלי חיים, ואני לא אתחיל עכשיו. העיקר שיש לי את הבית שלו”.
“זו הייתה הבקשה האחרונה של אבא שלך,” יונתן הסתכל עליו בשקט. “הכי פשוט להוציא אותה מן העולם בשבילו. אתה הרי מקבל את הכול”.
עמרי לקח את הטלפון הישן של אבא, פתק עם המספר שלו, יצא בלי להגיב, בקושי סגר את הדלת מאחוריו.
יונתן נשאר המום. ריחם על הזקן שהספיק רק ל-77. בעולם הזה היה מוזר ויש כאלה שמגיעים עד מאה, אבל שמעון, לא.
פירה, כלבה קטנה וטובה, כנראה תישאר לבד לעולם.
באותו לילה יונתן חלם על שמעון משוטט ברחובות מחפש את פירה שלו, קורא לה שוב ושוב בליל לבן. ואף הוא לא יכל לעצור את הדמעות.
אפילו כשחזר הביתה, עוד ליוו אותו מחשבות. נעמה הרגישה שהוא טרוד.
“יוני, אתה בסדר?”
“כן, סתם חושב…”
“על מה?”
“היה איתי מישהו בחדר… מבוגר, הגיע עם התקף לב, לא הספיקו לנתח. נשארה לו כלבה. רק בן, אבל לא מדברים. שמעון לא הפסיק להתקשר אליו, אך לא ענה. כשהגיע כבר היה מאוחר מדי. דיברתי איתו על הכלבה, לא חושב שזה מעניין אותו. את הבית ירצה. שמעתי מזמין כבר רואה חשבון לבדוק כמה יוכל לקבל. אני דואג לכלבה הזו, אפילו שלא ראיתי אותה, הלב כואב לי עליה…”
“רוצה שניסע לבדוק? אם היא שם ניקח אותה?”
“באמת? לא אכפת לך?”
“ממש לא! חלמתי שתהיה לנו כלבה. נטייל, נשמור עליה, נאהב.”
“יופי, אבל אין לי את הכתובת…”
“אני יודעת לאן לגשת. בית החולים בטח זוכר. תן לי לטפל”.
עשו קפיצה למכולת; קנו קפה אספרסו טוב, שוקולד חלב איכותי.
למרבה הפלא פקידת הקבלה הישראלית, אחרי חיוך, שוקולד וסיפור על פירה המיותמת שלפה פתאום את הפתקה עם כתובת שמעון.
נסיעה אחת והגיעו לבית הקטן בצפון תל אביב.
הם הסתובבו ליד הגדר, הציצו פנימה. כלב לא נראה. פתאום אישה מבית השכן:
“מחפשים מישהו? הבית הזה ריק…”
“אני יודע, הייתי שותף של שמעון, הוא מת על הידיים שלי,” ענה יונתן.
“לא יכול להיות… חבל שכך. איש טוב כל כך, כן, היום כבר אין כאלה. לפי דעתי, הבן שלו, עמרי אפילו על ההלוויה לא טרח. כבר משביל למכור את הבית. את פירה גם לא ראיתי מאז. הייתה ישנה פה ליד השער, חיכתה שיחזור. בלילות ייללה, עמרי צרח עליה, יום אחד פשוט העלים אותה. אמר שמסדר לה בית. אף פעם לא אהב חיות. יש לי אפילו תמונה שלה.”
היא הראתה להם בטלפון את פירה קטנה, גזעית, מקסימה.
“קורגי!” התפלאה נעמה, “פלא שבכלל שרדה”.
“אם רק הייתי יודעת היכן עמרי השאיר אותה… הוא לא מספר”.
הם הודו לה, הסתלקו הרגשה רעה בלב.
בדרכם, יונתן ניסה להתקשר לעמרי אך גילה שנחסם. הודעות לא הגיעו, הכל חסום.
“רק נקווה שפירה מצאה מקום טוב,” ניסתה נעמה להרגיע, למרות שגם היא חשה שגם התקווה קלושה.
אבל לפעמים, גם בישראל, יש סיפור עם סוף טוב.
בגלל פקק כבד בדרך חזרה הביתה, נעמה פנתה לעקוף במקבילית רחוב האצ”ל.
אחרי כמה דקות ראתה לפתע כלבה יושבת בצד, הרוח משחקת באוזניה, נראית בודדה.
“יוני, זו פירה?” שאלה בהתרגשות.
“אני חושב שכן!” ענה.
עצרו את הרכב, התקרבו בשקט. הכלבה הסתובבה בחשדנות; יונתן כרע ברך.
“פירה… אני חבר של שמעון. הבעלים שלך. דאג לי לומר להיזהר עלייך. את רוצה לבוא איתנו הביתה?”
היא הסתכלה; ואז הריחה בזהירות את ידו ידיים שמריחות בדמע מזיכרון שמעון.
פירה החלה ללקק אותו, הביטה אליו במבט שמבקש חיבוק. יונתן ליטף. נעמה בכתה.
וכל הדרך הביתה הכלבה שחררה נשימות של רוגע. היא הבינה שמצאה לה חיים חדשים, בית עברי חם, נשמה ישראלית שדואגת.
—-
“לפעמים, המשפחה שאתה בוחר היא לא בהכרח המשפחה שנולדת בה,” לחש יונתן בערב, כשהניח את הקופסה עם הטבעת ליד נעמה.
עם טבעת חדשה וכלבה בקצה השטיח הציע לה נישואין. היא לא היססה לרגע.
כי מה עוד צריך בחיים, אם לא שמישהו שאוהב אותך ואת הכלבה שלך?
סוף.
