הכלה הלא נוחה
– עינת, בכלל קראת את הרשימה? הרי נתתי לך רשימה, הכל כתוב שם, – קולה של שולה נשמע כמו מי שמדברת עם מישהי שלא ממש מבינה. – כתוב שם: גלי בשר משלושה סוגי בשר. משלושה. לא משניים, לא מאחד. משלושה.
– שולה, קראתי. אבל רציתי לדבר על זה. יום ההולדת בעוד שבוע, וחשבתי…
– את חשבת. – חמיה עשתה הפסקה, ונתנה למילה “חשבת” להיתלות באוויר כמו נזיפה. – את חשבת, אבל אני אומרת: גלי משלושה סוגי בשר, בורקסים עם כרוב ופטריות, דגים ממולאים, סלט מטיאז, סלט רימונים, וגם זה עם הסרטנים, ביצים ממולאות, בלינצס עם שמנת, עוף בתפוחים, רולדות תפוחי אדמה, פשטידת גבינה, עוגת קרם ונעפה, ועוגת כנף ציפור. זה המינימום, עינת. מינימום. יגיעו ארבעים איש.
עינת החזיקה בטלפון והביטה מהחלון. בחוץ טפטף גשם כבד של נובמבר, כבד ובלתי מתחשב, ממש כמו השיחה הזאת.
– הבנתי, שולה. אתקשר אלייך אחר כך, בסדר?
– עדיף שלא תדחי. אין זמן עד שבת.
הניחה את הטלפון על השולחן במטבח וישבה כמה שניות והביטה בו. הרשימה, כתובה בדקדוק הקפדני של חמיה, הייתה מונחת תחת מלחייה. עינת לקחה אותה וקראה שוב. ארבעה-עשר פריטים. ולצד כל פריט הערה: “ביתי”, “לא מהסופר”, “כמו בפעם שעברה, רק יותר טוב”.
כמו בפעם שעברה. הפעם שעברה הייתה יום הנישואים של אורית, גיסתה. עינת התחילה לבשל שלושה ימים מראש. שלושה ימים כמעט לא ישנה, רגליה כאבו מהעמידה, והידיים נסדקו מהמים. נדב, בעלה, חזר מדי יום, היה טועם מהסיר ונכנס לראות טלוויזיה. שאל פעם אם צריכה עזרה. ענתה: “אסתדר”. הוא הנהן והלך. לא ברוגז, פשוט, ככה.
במסיבה שולה טעמה מהגלי, קראה לעינת ואמרה בשקט: “יותר מדי מלח”. וזהו. האורחים שיבחו, ביקשו תוספת, אמרו שלא אכלו בורקסים כאלה מזמן. שולה חייכה, ואמרה: “אצלנו זו מסורת”. לא הזכירה את עינת ולו פעם אחת.
יושבת עכשיו סביב השולחן בדירה ברחוב הבונים, שם גרה עם נדב תשע-עשרה שנה, חשבה עינת שהמילה “מסורת” מבחינת שולה היא ברורה: כלה מבשלת. כלה מנקה. ונחמדה שמזמינים אותה לשולחן.
הטלפון זמזם. אורית.
– עינת, דיברת עם אמא? היא אמרה שהיית מוזרה.
– הייתי עייפה, זה הכל.
– טוב, יום הולדת עוד שבוע, צריך לקנות. אבוא איתך לסופר ביום רביעי, להחזיק שקיות. רגע, בעצם יש לי מניקור, חמישי?
– אורית, אסתדר לבד.
– טוב, רק אמא רוצה עוף בתפוחים, חייבת תפוח ענה מבחן, לא מהסוג האחר. ענה מבחן נותן חמיצות, את יודעת.
– יודעת.
– והגלי, שיהיה בהיר. בפעם שעברה היה קצת עכור.
עינת עצמה עיניים. גלי משלושה סוגי בשר, ענה מבחן לעוף, שתי עוגות, ארבעים איש.
– בסדר, אורית, שמעתי.
שמעה את הטלפון לכיס וקמה. היה צריך להכין ארוחת ערב. נדב יבוא בשבע, רעב, ואם אין אוכל, יסתכל בה בעיון וישאל “לא הכנת כלום היום?” לא נזיפה, סתם פליאה של מי שמחכה לאוטובוס ואיננו.
עינת פתחה את המקרר, הוציאה עוף, בצל, גזר. שמה סיר על הגז. התנועות היו שגרתיות, כמעט אוטומטיות. תשע-עשרה שנה אותן תנועות.
הכירה את נדב בגיל עשרים ושש. היה מצחיק, צבעוני, ידע לספר סיפורים שכל החבר’ה צחקו. שולה בפגישה הראשונה אמרה: “את עינת חכמה, רואים מיד.” קיבלה את זה כמחמאה. אחר כך הבינה ש”חכמה” זה “יודעת לא להתווכח”.
התחתנה עמו בגיל עשרים ושמונה. השנה הראשונה עוד הייתה בסדר. אחר כך נולד איל. אחר כך איל גדל ועבר ללמוד בעיר אחרת. נשארה דירה, מטבח, רשימה על פתק משובץ.
המרק רתח. עינת הנמיכה את האש והלכה לחדר. רצתה להתקשר לאמא, רק לשמוע קול. אבל הטלפון כבר צלצל.
אמא התקשרה.
– עינת, – קולה היה שקט, אבל מיד קר לה בלב. – את יכולה לבוא הערב?
– מה קרה?
– לאבא לא טוב. קראנו למדא. אנחנו בבית חולים.
כבר לבשה מעיל כשנזכרה במרק, חזרה, כיבתה את הגז. כתבה לנדב: “לאבא לא טוב, נוסעת להורים, יש אוכל על הגז”. לקחה תיק, יצאה.
בחוץ היה קר ולח. עלתה על מונית והביטה בחלון באורות המפוזרים. יעקב, אבא. בן שבעים ושתיים, לב כמו שעון, אף פעם לא התלונן. היה אומר: “מה לי להתלונן, עוד אחיה את כולכם.” קיוותה שזה נכון.
בית החולים קיבל אותה בריח של ניקיון קר ומסדרונות לבנים ארוכים. אמא עמדה ליד החלון במיון. קטנה, במעיל שלא הורידה, מחזיקה בתיק לשנייה בידה.
– אמא.
הסתובבה. עיניה יבשות, אבל עינת לא יכלה לדבר.
– אומרים שלחץ הדם גבוה מאוד. משהו בראש. נפל במסדרון. יצאתי מהמטבח – והוא שוכב.
– איך עכשיו?
– בודקים. צריך לחכות.
ישבו על כיסאות קשים והמתינו. אמא אחזה ידה. היד קטנה, קרה. עינת חשבה שכבר שלושה שבועות לא ביקרה בבית. תמיד אין זמן. תמיד משהו. קניות, בישול, ניקיון, שיחות עם שולה על התפריט.
אחרי שעה וחצי יצא רופא צעיר במשקפיים.
– מצבו התייצב, – אמר. – אבל יש חשד לשבץ. צריך אשפוז והשגחה, לפחות שבוע.
– הוא יהיה בסדר? – שאלה אמא.
– מוקדם לדעת.
עינת ליוותה את אמא הביתה, עשתה תה, ישבה עד שנרדמה בטעות בכורסה. אחר כך ישבה במטבח בבית הורים והקשיבה לשקט. כאן השקט רך ונעים, כמו שמיכת צמר ישנה. על החלון עציצי הגרניום של אמא, תמיד פורחים. על הקיר תמונה: עינת בת שבע מחזיקה ביד של אבא ומביטה הצידה, והוא עליה.
חזרה הביתה כבר אחרי חצות.
נדב לא ישן, שכב עם הטלפון, הניח אותו כשנכנסה.
– איך הוא?
– לא טוב. חושדים בשבץ.
– וואו, – אמר. שתק מעט. – אכלת משהו?
– לא.
– יש עוף בסיר, חיממתי. קחי.
לקחה, אכלה מעל הכיור, לא היה כוחות לערוך שולחן. אחר כך נכנסה למיטה, התקשתה להירדם. חשבה על פני אביה, על ידי אמה, על ריח הבית ההוא.
בבוקר התקשרה שולה.
– עינת, שמעתי שנסעת אתמול. נדב אמר שמשהו עם אבא שלך. את מבינה שיש רק שישה ימים עד יום ההולדת?
– שולה, אבא מאושפז.
– כן שמעתי. ומה, זה לא קרוב? את הרי לא נמצאת שם. מתי תתחילי לבשל?
עינת הרגישה איך בפנים הכל נהיה איטי וצלול. כמו מים שבמקום לזרום, עומדים.
– אני עוד לא יודעת.
– מה זאת אומרת לא יודעת? – קולה של שולה נהיה מופתע, כמו תמיד כשקיבלה תשובה מפתיעה. – עינת, זה יום ההולדת שלי. שבעים. זה פעם בחיים. את מבינה?
– מבינה. גם אבא שלי אחד.
שתיקה.
– טוב, – אמרה לבסוף שולה, – את תספיקי הכל. לא צריך להישאר שם כל הזמן. ביקרתאת חופשיה.
עינת לא ענתה. נפרדה, ניתקה.
נדב שתה קפה במטבח. הסתכל עליה.
– אמא התקשרה?
– כן.
– ומה?
– שאלה על הבישול.
הנהן, שתה. אמר:
– תשמעי, עינת, יש לה יום הולדת. ארבעים איש. אי אפשר לבטל פתאום.
– אני לא אמרתי לבטל.
– את תספיקי הכל. תבקרי את אבא, זה מובן מאליו. אבל לבשל אפשר במקביל, לא?
עינת הביטה בו. נדב היה שקוע בטלפון. מצחו קמץ, לא ממה שאמרה, אלא ממשהו במסך.
– נדב, – אמרה, – אם זו הייתה אמא שלך בבית חולים?
הרימע עיניים.
– מה קשור?
– לא קשור. רק שאלה.
– זה אחרת.
– למה?
– כי זו אמא שלי, – ענה כאילו בכך הכל מוסבר.
עינת יצאה לבית החולים.
אבא היה בחדר עם עוד שלושה. כשנכנסה היה במיטה, ישן, והיא כמעט נשברה. אחר כך אמרו שער סתם נרדם. ישבה לצידו, הביטה בפניו. קמטים, זיפים אפורים, ידיים גדולות מעל השמיכה. אלה ידיים שגילפו לה ציפורי עץ בילדותה. אלה ידיים שתפסו אותה פעם כשנפלה מהאופניים.
אבא פקח עיניים, הביט בה. חייך בחשש.
– באת.
– ברור שבאתי. איך אתה?
– יהיה בסדר. קצת סחרחורת. שטויות.
– לא שטויות, אבא.
– נראה, – משך בכתפיו. – נחיה.
ישבה איתו שעתיים. התקשרה לאמא: אבא בהכרה, מדבר. אמא: “ברוך ה” בקול שגרם לה דמעות.
חזרה באוטובוס, בחלון אדים. חשבה שזה עכשיו חשוב. אבא בבית חולים. אמא לבד. זה חשוב. הרשימה של שולה לא. פתאום המחשבה הזו הייתה כל-כך ברורה, תמהה איך עד עכשיו לא חשבה כך.
בערב נדב נכנס, במצב רוח טוב, קנה לחם, סיפר על העבודה. האזינה, הנהנה. אמרה:
– נדב, אני לא אבשל ליום הולדת.
הוא נעצר. הניח את הזכוכית.
– מה זאת לא אבשל?
– פשוט לא. אבא מאושפז. אימא צריכה אותי. אין לי יכולת לעמוד שלושה ימים על הרגליים.
– עינת, – אמר בקור רוח, – ארבעים איש. אמא רוצה חגיגה. זה יום הולדתה.
– נדב, לאבא שלי יש שבץ.
– אני מבין. זה רציני. אבל יש רופאים. לא אומר שאת צריכה להיות שם כל היום.
– לא. זה אומר שלא אבשל תריסר מנות לארבעים איש כשאבא שוכב בבית חולים.
נדב קם. צעד במטבח.
– אמא לא יכולה לבטל הכל. כבר הזמנו, אורית הודיעה.
– תזמינו קייטרינג.
– קייטרינג? – התפלא כאילו הציעה משהו גרוע. – אמא רוצה ביתי. את יודעת.
– יודעת היטב.
הביט בה. במבטו היה משהו שהיא לא זיהתה מיד. לא כעס. בלבול של מי שהתרגל שמשהו עובד ופתאום לא עובד.
– עינת, תחשבי. זה פעם בחיים. אבא בבית חולים, נכון. את מבקרת כל יום. אבל לבשל אפשר.
– לא.
– לא?
– לא, נדב.
הלך לחדר. דקה אחריו התקשרה אורית:
– עינת, מה זה? נדב אמר שאת מסרבת לבשל? ארבעים איש, את מבינה?
– מבינה.
– לאמא יש חגיגת שבעים! זה כלום?
– זה חשוב. אבל גם לאבא שלי רע וזה גם חשוב.
– אבל אי אפשר להזיז את החגיגה!
– אורית, אפשר להזמין אוכל. או לבשל בעצמכם. אתן המתכונים.
שתיקה. אחר כך:
– אנחנו לא יודעות לבשל ככה.
– תלמדו.
סגרה. הידיים לא רעדו. הופתעה מעצמה חשבה שתפחד. אבל בתוכה היה רק שקט.
למחרת שוב הלכה לבית החולים. מצב אבא השתפר מעט. כבר ישב, אכל דייסה, התמרמר אבל אכל. אמר: “האוכל כאן כמו בגן”. עינת צחקה. הביאה לו מרק ביתי בתרמוס, מה שבישלה אמא בבוקר. שתה הכל, “זה משהו אחר”, אמר.
היא אכלה עם אמא במטבח הקטן, וילונות פרחים, מקרר ישן, ריח לחם ומנטה שאמא מייבשת כל קיץ מהגינה. ריח ילדות. לא ריח מטבח לא שלה, שבו בישלה שלושה ימים ולא קיבלה תודה.
– איך, עינת? – שאלה אמא.
– בסדר. מסתדרת.
– אצל נדב הכל בסדר?
– לחמות יש יום הולדת.
– ותלכי?
– כנראה. לא אבשל.
אמא שתקה. אחר כך שאלה בזהירות, כאילו חיכתה זמן רב:
– עינת, טוב לך שם?
הביטה בה.
– למה את מתכוונת?
– אני רק רואה אותך, כל הזמן עייפה וממהרת. לא יושבת רגע. עכשיו פעמיים הסתכלת בטלפון.
עינת הביט בטלפון. באמת.
– הרגל.
– מבינה, – אמרה אמא. ומזגה עוד תה.
ביום רביעי שולה התקשרה. בקול רך, רועד.
– עינת, רוצה לדבר כאנשים בוגרים.
– שומעת, שולה.
– מבינה שיש לאבא שלך בעיה בריאותית. אני משתתפת. באמת. אבל אני עשרים שנה מחכה ליום ההולדת! שבעים. זקנה. לא יהיה עוד אחד כזה.
עינת שתקה.
– לא מבקשת שתעזבי את אביך, – המשיכה. – רק שתעשי מה שאת יודעת. את הכי מבשלת. את יודעת. זה תרומתך למשפחה. לא?
– שולה, – ענתה לאט, – השבוע למדתי משהו. התרומה שלי היא לא הגלי ולא הבורקסים. אבי מאושפז ואני רוצה להיות איתו.
– תיי עם. מי מפריע? בוקר בבית חולים, ערב במטבח. זה לא בלתי אפשרי.
– בשבילך כן. בשבילי לא. לא יכולה להעמיד פנים שהכל רגיל, כשהוא לא.
שתיקה.
– תמיד היית קצת מסובכת, – אמרה שולה לבסוף. לא בכעס. כמו תחזית מזג אוויר.
– אולי.
– נדב מאוד מאוכזב.
– יודעת.
– הוא אומר שהשתנית.
– יתכן.
נפרדה. הניחה את הטלפון. הידיים לא רעדו.
ביום חמישי בבוקר ארזה תיק קטן בגדים להחלפה, מטען, תיק רחצה, תעודת זהות. לא חשבה, פשוט עשתה. כתבה לאיל הבן: “איל, לסבא טוב יותר. אהיה אצלם כמה ימים. הכל בסדר”. תשובתו מיד: “אמא, אדבר בערב. בטוחה שאת בסדר?” כתבה: “בטוחה. נשיקות”.
כשנדב יצא לעבודה, השאירה פתק קצר: “אהיה אצל ההורים. אתקשר”.
עמדה רגע בפתח המטבח שלה. תשע-עשרה שנה המטבח הזה. השולחן, הכיריים, ריח בוקר לא שלה.
סגרה את הדלת. ירדה. יצאה לרחוב.
לא ירד גשם. קר, שמיים כחולים-אפורים של סוף הסתיו. עינת הלכה לתחנה וחשבה: תשע-עשרה שנה זה המון. כמעט חצי חיים. וכל השנים הרגישה שמגיע לה רק מה שנותנים. לא יותר.
אצל ההורים קיבל אותה ריח מנטה ואור חמים. אמא פתחה דלת, ראתה תיק ולא שאלה. רק נתנה חיבוק קצר, חזק. עינת עמדה שם והרגישה משהו משתחרר בתוכה.
– את נשארת? – שאלה אמא.
– לכמה ימים. אם אפשר.
– מה ‘אם אפשר’, – חייכה אמא, – זה הבית שלך.
ארבעה ימים נשארה. בכל בוקר נסעו לבקר את אבא. מצבו השתפר. כבר דבר בבהירות, הצטבן על האינפוזיות, ביקש אוכל “אמיתי”. הרופא אמר שזהירות אופטימית, צריך שיקום.
בארבעה ימים האלו עינת ישנה כמו שלא ישנה שנים: בלי שעון, עד שהתעוררה לבד. אכלה אוכל של אמא, פשוט קוסקוס, סלט ירקות, עוגת תפוחים ענת מבחן שאמא הביאה מהגינה. עוגה פשוטה, אבל בריח שלה דמעו עיניה של עינת.
– מה יש? – שאלה אמא.
– כלום, טעים פשוט.
לא חקרה.
נדב התקשר. פעם ראשונה בשישי בערב. קולו מתוח.
– מתי תחזרי?
– לא יודעת.
– עינת, מחר יום הולדת. כל המשפחה שם.
– יודעת.
– אמא בפניקה. אורית מנסה לבשל הכל נשרף.
– שיזמינו קייטרינג, אמרתי כבר.
– את יודעת שאמא נעלבה?
– יודעת. מצטערת. אבל אני פה.
שתיקה.
– השתנית, – אמר. בטון בין האשמה לתדהמה.
– כנראה, – אמרה.
בשבת לא נסעה למסיבה.
בבוקר הביאה לאבא מרק ולחמנייה שאמא אפתה. אכל הכל, שיבח, אמר שיחזור הביתה ויבשל בעצמו אם אמא שכחה. צחקו. עינת הקשיבה להם חילופי דברים של מי שחיים יחד המון שנים ויודעים זה את זו. אבא מעל שבעים, אמא כך, ועדיין יודעים ככה.
בערב ישבה בספר בבית, לא ממש קראה. אמא סרגה מולה. בחוץ ירד גשם שתיק, נכון, של דצמבר. הנייד רעד. אורית כתבה: “היה על הפנים, הגיעו אורחים, אין אוכל, בושה”. שולה שתקה. נדב שלח: “נו?”
עינת הניחה טלפון ולקחה את הספר.
הדיבור עם נדב קרה כמה ימים אחר-כך, כשחזרה לדירה ברחוב הבונים. חזרה כי החפצים שלה שם, החיים עצמם שם. אבא כבר עבר למחלקה רגילה, הרופא אמר: שיפור, אפשר להשתחרר בקרוב.
נדב ישב במטבח. הביט בה כשנכנסה. היה בו משהו אחר כאילו גם אצלו משהו זז.
– נדבר? – שאל.
– נדבר.
דיברו הרבה. לא רבו, לא צעקו, פשוט שוחחו. שנים לא כך, אלא באמת. עינת אמרה שהיא עייפה. לא יכולה להיות עוד פונקציה. תשע-עשרה שנה הייתה נוחה, וזה גבה ממנה משהו בעצמה שאין לה מילה עבורו. נדב האזין. לעיתים ניסה להסביר שלא רצה ברע, שכך יצא, שאמא היא אמא. עינת לא התווכחה, דיברה איך שהיא רואה.
– את רוצה להתגרש? – שאל פתאום, ישיר, מפתיע.
היססה.
– אני רוצה לחיות אחרת, – ענתה. – איך לקרוא לזה, עוד לא יודעת.
הנהן, קם, מזג מים.
– אתקשר לאיל.
– טוב.
איל בא אחרי שבועיים. בא בלי הודעה מוקדמת, עם תיק גדול והבעת פנים של מי שצריך לדבר. רציני, נוכח.
– אמא, את בסדר?
– כן, איל. באמת.
– אבא אמר ש… הכל מסובך.
– הכל פשוט. זו מילה אחרת.
נשאר שלושה ימים. דיברו הרבה. קצת כעס עליה, קצת על אבא, אחר כך רק היה. כשעזב, חיבק ואמר:
– הרבה זמן לא נראית רגועה.
– זה נראה?
– מאוד.
את הגירושים ערכו בשקט. נדב נשאר בדירה, עינת עברה להורים לעת עתה. אמא לא אמרה מילה, רק פינתה חדר. על השידה שמה את ציפור העץ שאבא גילף. עינת ראתה, הרימה, הציפור קלה, עם חריצים קטנים.
אבא חזר הביתה בדצמבר. צעד באיטיות עם מקל, לאט אך צעד. בכניסה נעצר, הביט בעינת:
– הנה, – אמר. – כולם בבית.
את השנה החדשה ציינו ארבעתם: עינת, אמא, אבא, ואיל שבא במיוחד. קישטו עץ, ראו סרטים ישנים, אכלו סלט רימונים ועוגת כרוב. פשוט, בלי עודף. עינת עזרה לאמא, חשבה ככה מבשלים בשביל אנשים. לא בשביל רשימה, לא בשביל מסורת. בשביל האנשים.
בפברואר שכרה דירה קטנה חדר אחד, קומה חמישית, חלון לחצר קטנה עם עצים גבוהים. פשוטה כמעט ללא ריהוט, ריח סיד, דירה של מישהו אחר. עינת עמדה במרכז החדר, אחר כך ניגשה לחלון, הביטה בעצים.
אורית התקשרה פעם אחת במרץ, הקול נעלב אבל מפויס, תערובת מורכבת.
– עינת, מה שלומך. אצלנו… טוב, אמא דואגת. כמובן שלא תגיד, את הרי מכירה.
– מכירה.
– אז מה הלאה?
– בסדר, אורית. חיה.
– אולי תבואי מדי פעם? בחגים לפחות. אנחנו מתקשים לבד.
עינת חייכה. אורית לא ראתה, אבל חייכה.
– אחשוב, – אמרה. – אולי.
– את ממש יודעת גלי בשר אנחנו ניסינו, יצא עכור.
– אורית, אשלח לך מתכון. כל הסוד לסנן היטב במזרן כפול. נסי.
– ברצינות?
– ברצינות. לא קשה. פשוט לנסות.
שלחה מתכון. אורית כתבה חיוך מופתע, לא התקשרה שוב.
אבא התאושש, באביב כבר הסתדר בלי מקל, התווכח עם רופאים ורצה לנסוע לגינה. אישרו במאי. עינת לקחה אותו, עזרה לפתוח, הדליקה חימום. ישבו במרפסת, שתו תה מכוסות ישנות. מעבר לגינה פרחו שקדיות.
– אבא, – שאלה, – זוכר את הציפורי עץ?
– בטח. תמיד היית מאבדת אותן.
– אחד לא.
– יודעת. – חייך. הפסקה. – את בסדר, עינת.
– למה?
– פשוט. – הניח כוס, הביט בעצי השקד. – החיים ארוכים. העיקר לא לבזבז אותם במקום הלא נכון.
הנהנה. בחצר הייתה פריחת שקד, ריח אדמה מתוק, דממה רק דוכיפת הרחק.
באותו אביב עינת חזרה לעבוד. בעבר הייתה רואת חשבון, שנים כמעט בלי עבודה, כי שולה אמרה “משפחה הכי חשוב” ונדב לא התנגד. כעת מצאה עבודה קטנה, צוות רגוע וג’וב ברור. התרגלה חזרה לשגרה הזאת, ולראשונה זה זמן רב הרגישה שהיום שלה.
סופי שבוע הייתה אצל ההורים, לפעמים נשארה לישון. עם אמא אפו בורקסים לא רשימה, לא לקהל, רק אחד ממה שיש. אבא ישב וליווה בהערות, שאף אחד לא רצה. אמא ענתה, הציפור על השידה צפתה בשקט.
יום אחד בקיץ איל התקשר סתם לדבר.
– אמא, מה שלומך?
– טוב, איל. באמת טוב.
– אני שמח בשבילך. את ממש אחרת עכשיו.
– אחרת, – הנהנה.
– יותר טובה.
צחקה.
– איל, אצלך הכל בסדר?
– כן. עובד, מתכנן חופשה, אבוא באוגוסט. תבשלי?
– כמובן. מרק עגבניות של אמא.
– הכי טעים שיש, – אמר איל. – סיכמנו.
