בבוקר אשתי בישרה לי שאנחנו מצפים לילד הרביעי שלנו. ואז היא הוסיפה:

בבוקר אשתי בישרה לי שבקרוב נולד לנו ילד רביעי. ואז אמרה:
לקנות דירה אין לנו תקציב. אז צריך לקבל מהמדינה. לדעתך, אין לך כישרון להשיג דברים כאלה, אז אני אלד כל שנה ילד נוסף: אם לא נביא דירה בזכות האיכות שלך, נביא בזכות כמות הילדים!
כשהגעתי למכון, פתאום הרגשתי חוסר ביטחון בדלת שעליה רשום “הנהלה”. בפנים היה עמוס. המנהל בלום וסגנו קרני דנו במשהו חשוב.
מה שחשוב כאן זה התדמית שלנו אנחנו צריכים לעקוף את שאר המוסדות בכל ענפי הספורט הופה! הנה התקווה שלנו! הוא הביט עליי.
התחלתי להרגיש מובך.
ממש לא תקווה רציתי לשאול על דירה
הבית מסתיים בשבוע הבא, הודיע קרני בחגיגיות אתה הראשון בתור. תקפוץ ומייד חנוכת בית.
לקפוץ לאן? שאלתי, מחייך סוף סוף.
עם מצנח. מחר תחרות.
החיוך קפא לי על הפנים.
לאן קופצים?
לאדמה.
אבל למה?
מה, לא רואה חדשות? התפלא בלום. עכשיו זה באופנה: שחקנים מחליקים על הקרח, זמרות עושות טרפז בקרקס עכשיו גם מדענים שוברים שיאים. פרופ’ בקר אתמול התאגרף בזירה, הוא הצביע על בקר שישב בפינה עם אף נפוח ושלושה פלסטרים על הפנים. ד”ר כרמל בשבת נאבק בהיאבקות קלאסית עכשיו נמצא בהשגחה תורך הגיע. חילקנו ענפי ספורט קיבלת מצנח.
בהישמע המילה “קיבלת”, העדפתי לא להרגיש את הרגליים.
מתי לקפוץ? שאלתי בלחש.
מחר. ביום הציפורים בישר קרני.
ניסיתי להיתלות ברחמים של בלום.
למה חשוב לציפורים שאמות?
בלום הניח לי יד על הכתף:
דירה תקבל כמשפחה ברוכת ילדים, בכל מקרה. אבל יש דירות עם מרפסת ויש בלי יש עם נוף לפארק ויש עם נוף למפעל מלט החלוקה מתבצעת לפי התרומה לקהילה
השתררה שתיקה. לעסתי ולדורמין קבוע ושאלתי:
ואם לא אגיע לקרקע או אחמיץ יקבלו המשפחה נוף לפארק?
קרני חייך חיוך לבבי:
אצלנו, אלמנות ויתומים קודמים בתור! אל תדאג כל כך! הוא טפח לי על הגב. לא תהי לבד, הוצמד לך בן זוג מנוסה! הוא הצביע על סטודנט צעיר חיוור משקפיים שעמד בפינה.
זה דוקטורנט הסביר קרני גם ככה מפטרים אותו בגלל קיצוצים.
אני מאז ילדות פוחד גבהים. אפילו לעלות על כיסא ולדפוק מסמר גורם לי סחרחורת. להגיד “מטוס” כבר בחילה. לכן בערב, בבית, התאמנתי קצת קפצתי כמה פעמים מהספה לרצפה.
למחרת, אותי ואת הדוקטורנט הובילו במיניבוס שחור וארוך, כמו רכב לוויה. אחרינו נסע בלום. אחריו, בחשמלית עשרות מרצים, דוקטורים ופרופסורים קבוצת עידוד.
כשהגענו לשדה, קיבל את פנינו קרני עם תזמורת שהזמין ניגנו מארש פרידה. אבל זו היתה תזמורת לוויות, אז המארש נשמע פרידה אמתית, אפילו הטייס דמע. שלושה נגנים הועמסו איתנו על המטוס, אמרו שישמחו אותנו במשהו קצבי כשניפול.
המדריך איש שקט וחביב הביט עלינו ברחמים. ראה את הכרס שלי, הורה להביא לי מצנח נוסף. הפכתי מגמל חד-דבשי לדבשי כפול מרוב רצועות.
במטוס, המדריך סקר בפירוט את האפשרויות בהן מצנח לא ייפתח. שלוש נשיקות של פרידה. פתח את הדלת, ריחם עליי ולחש: “הגיע הזמן”.
הגשתי לו מעטפה.
תן לאשתי. אם יצא בן, שתקרא לו על שמי.
המדריך ניסה להרגיע:
רק בפעם הראשונה מפחדים. אחרי זה כבר לא מרגישים.
קדימה, קמיקזה! עודד הטייס.
התזמורת החלה לנגן את “אנחנו לא נכנעים!”. עצמתי עיניים וקפצתי. כשפקחתי, קלטתי שחצי גופי במטוס וחצי בחוץ – נתקעתי בפתח. המדריך והדוקטורנט דחפו אותי בעוז כלום לא עזר.
צריך לסבן אותו! הציע הדוקטורנט.
המדריך החרישי התחיל להילחץ:
לפנות את הדרך! צעק. עצרתם את כל התחרות!
איך לפנות? צעקתי אליו.
תוציא אוויר!
השמעתי “וווווו!!!”, רוקנתי את כל הראות וצללתי לחלל. משכתי בטבעת כבר במטוס, אז המצנח נתקע לי בגלגלים מצאתי את עצמי תלוי לבטן המטוס.
הטייס עשה תרגילים, ניסה להפיל אותי, כלום.
תפסיק לעשות שטויות! צעק המדריך. תעזוב את המטוס!
לא עזבתי.
המדריך התכופף חצי דרך החוצה וניסה לשחרר אותי. הדוקטורנט החזיק אותו מהרגליים מתוך המטוס. ממש ברגע שהוא כמעט תפס את הרצועה, המטוס היטלטל והמדריך צנח החוצה! יחד איתו גם הדוקטורנט שעדיין החזיק ברגליים. המדריך בקושי הספיק להיתפס בי במקטורן. הדוקטורנט השתלשל למטה, נאחז ברגלי המדריך.
כך טסנו כמו אקרובטים בקרקס.
התזמורת ניגנה “עופו יונים, עופו”.
המדריך צרח שהדוקטורנט סגר לו את הדם ברגליים והוא עוד רגע מקבל נמק!
ריחמתי עליו, הצעתי לדוקטורנט לתפוס את הרגליים שלי במקום, הכלום ממילא התנדנדו. הוא סירב הרגליים של המדריך היו דקות יותר.
הטייס לא יכל לנחות איתנו תלויים אז התחיל להסתובב מעל המסלול, יורד נמוך בתקווה שניפול אחד-אחד, קודם כל הדוקטורנט. הוא כבר השתפשף בקרקע אך לא עזב. בקצה המסלול שוב המריא כולם חזרה לאוויר.
המדריך איחל לרגליו רעות הכי גרועות.
התזמורת ניגנה “השמים שלנו, הבית שלנו”.
הבנזין כמעט ואזל. מהחלון שלפו מוט עם לולאה, תפסו את הדוקטורנט ברגליים ומשכו לתוך המטוס, אחריו המדריך, לבסוף אותי. עד אמצע המטוס, שוב נתקעתי הראש בפנים, הרגליים משתלשלות בחוץ אבל לא נבהלתי כבר נחתנו. רצתי עם המטוס איזה חצי קילומטר עד שעצרנו לגמרי.
הכל שרדו והשמחה רבה.
התזמורת ניגנה את הלוויה הכי עליזה שלה.
רק המדריך לא הצליח לזוז הדוקטורנט המשיך להחזיק ברגליים בעקשנות. נאלצו להפריד אותו בכוח עם פלאייר.
כשהתרומם, נדהמו כולם לראות שמכנסיו קוצרו לו פלאים והפכו למכנסי ברמודה אך אז התברר שבמהלך התלייה רגליו התארכו כמו בת יענה.
מחר יש תחרות חוזרת הכריז קרני.
המדריך הלבין כמו מצנח סגור וזינק לטלפון. מה דיבר ולמי לא ידוע. אותי קבעו כמנצח בתחרות הזאת, בזו שאחריה ובכל העשור הבא. בנוסף, קיבלתי תוצאה רשמית בריצה כי רצתי במהירות המטוס אבל רק החצי התחתון שלי, אז חילקו את השיא לשניים.
אבל זה עדיין שיא!