בבוקר אשתי בישרה לי שבקרוב ייוולד לנו ילד רביעי. ואז הוסיפה:

בוקר אחד, אשתי בישרה לי שבעזרת השם יהיה לנו בקרוב ילד רביעי. ואז הוסיפה במבט נחוש:
אין לנו שקל לדירה חדשה. אז או שנקבל דירה מהמדינה, או שנמשיך ככה. לדרוש אתה לא ממש יודע, אז אני פשוט אלד כל שנה ילד אם לא ניקח באיכות, ניקח בכמות!
הגעתי לאוניברסיטה שלי, מהסס, ודפקתי בדלת שעליה היה כתוב “הנהלה”. בפנים היו רבים. המנהל, ד”ר סהרון, וסגנו, לוֹרֵם, ניהלו ישיבה.
מדובר פה ביוקרה של המכון, אמר סהרון. נצטרך לעקוף את שאר האוניברסיטאות בכל הפרמטרים, במיוחד בספורט… אה, הנה התקווה שלנו! פתאום הבחין בי.
הסמקתי.
מי אני ומה אני תקווה באתי לעניין הדירה…
הבניין מוכן במועד הקרוב, בישר לי לורם בטון חגיגי. אתה ראשון בתור. קופצים ומקבלים מפתח לדירה.
קופצים לאן? שאלתי, חיוך מתוח על פניי.
עם מצנח. מחר התחרות.
הפסקתי לחייך.
לאן קופצים?
לאדמה.
ולמה?
בחייך, לא רואה חדשות? היום כולם עושים טריקים. שחקנים רוקדים על הקרח, זמרות מתנדנדות על טרפז, ועכשיו מדענים קובעים שיאים… פרופ’ יגאל נלחם אתמול בזירה, הצביע על יגאל שישב שקט וסדוק אף על הספה, כשעל פניו שלושה פלסטרים. ד”ר ליאור נאבק בהיאבקות קלאסית בשבת עכשיו בטיפול נמרץ… תורך קפץ. מה שנשאר זה מצנח.
כשאמר “נשאר”, ברכיי רעדו.
מתי לקפוץ? שאלתי בקושי.
מחר. ביום הציפורים, הכריז לורם.
חיפשתי בשקט עיניים טובות אצל ד”ר סהרון.
איזה אינטרס יש לציפורים שאני אתרסק?
סהרון שם לי יד על הכתף:
עם ארבעה ילדים, דירה תגיע כך או כך, אבל… יש דירות עם מרפסת ויש בלי… יש נוף לגן ויש נוף למפעל בטון… כשנחלק, נתחשב במעורבות החברתית שלך…
שררה דממה. לעסתי ולדור ולא התאפקתי:
ואם לא אגיע לאדמה? או אעבור את האדמה? המשפחה שלי תקבל דירה מול הפארק?
לורם חייך בטוב לב:
תנוח דעתך, יש חוק: אלמנות ויתומים תמיד מקבלים ראשונים! והפעם אתה לא לבד יש לך שותף מנוסה! הצביע לעבר בחור רזה ומשקפופר שעמד שקט בפינה.
זה תלמיד מחקר, הסביר לורם בכל מקרה מתכננים לפטר אותו.
מיום שנולדתי פחדי הגדול היה גובה. אפילו כשעמדתי על כיסא לתלות תמונה, הראש הסתובב. רק לומר “מטוס” ואני מקבל בחילה. בלילה, בבית, תרגלתי: כמה פעמים קפצתי מהספה לרצפה.
למחרת, הסיעו אותי ואת תלמיד המחקר במיניבוס שחור וארוך, כמעט כמו רכב לוויות. אחרי רכב נוסף ובו בא סהרון. אחריהם צוות עידוד: שלושים דוקטורים, מרצים ופרופסורים.
בהגעה לשדה, קיבל את פנינו לורם עם תזמורת, שהשמיעה מארש פרֵדה. בגלל שהיא תזמורת הלוויה, זה נשמע עצוב במיוחד אפילו הטייס ניגן דמעה. שלושה מהנגנים הצטרפו אלינו במטוס, כדי שיוכלו לעודד אותנו עם מנגינה קופצנית ברגע שנקפוץ.
המדריך אדם שקט, רגיש, מלא חמלה הביט בי ברחמים והורה להביא לי עוד מצנח. העמיסו עלי תרמיל נוסף. אם לתלמיד המחקר היה דבשת אחת, אני נראה לי כבר כמו גמל עם שתיים.
באוויר, המדריך הסביר עוד פעם איך לפעמים מצנח לא נפתח, ונישק אותנו שלוש פעמים. פתח את הדלת, הביט בי בתחושת אשמה, ולחש: “הגיע הזמן”.
הושטתי לו מעטפה בשקט.
תן לאשתי. אם ייוולד בן, שיקרא לו בשמי.
המדריך ניסה להרגיע:
מפחיד רק בהתחלה, אחר-כך לא מרגישים כלום.
קדימה, קמיקזה! עודד הטייס.
הנגנים ניגנו את “לעולם לא ניכנע!” עצמתי עיניים, וקפצתי. כשפקחתי, עדיין הייתי חצי במטוס, החצי העליון החצי התחתון כבר בחוץ: נתקעתי בפתח. המדריך ותלמיד המחקר ניסו לדחוף, אך ללא הועיל.
צריך לסבן אותו, הציע התלמיד.
המדריך התחיל להילחץ:
לפנות דרך! צעק. עצרתם את התחרות!
איך? צעקתי.
תשחרר אוויר!
השמעתי “אוווו”, רוקנתי ריאות ונפלתי. משכתי בטבעת כבר במטוס, אז המצנח לא נפתח ותפס בשוליים, נתליתי מתחת לגחון המטוס.
הטייס ניסה טיסות חדות להפיל אותי לשווא.
תפסיקו להשתולל! צעק המדריך. תשחרר את המטוס!
לא שיחררתי.
המדריך השתלשל החוצה לתפוס אותי, תלמיד המחקר מחזיק אותו ברגליים. כמעט תפס אותי המטוס התרומם והשליך את שניהם. איכשהו המדריך הספיק לאחוז במעילי, התלמיד מחזיק ברגליו.
טסנו יחד, כמו אקרובטים בקרקס בשלישייה.
הנגנים עברו ל”עוף גוזל, עוף!”.
המדריך צרח שהתלמיד לוחץ לו על עורק תהיה גנגרנה!
הצעתי לתלמיד לאחוז ברגליי, כפיצוי אך רגלי המדריך דקיקות, והתלמיד סירב להחליף.
אי אפשר לנחות עם שלושה תלויים כך, אז המטוס הקיף ונמוך מעל הדשא. התלמיד הספיק לגרור רגליו באדמה, ועדיין החזיק עיקש. בקצה המסלול, עוד נסיקה לשמיים.
המדריך קילל רגליו; הנגנים ניגנו “ארץ אהבתי”.
הדלק כמעט נגמר. מישהו שלף לולאת חבל, תפס את התלמיד ומשך אותנו פנימה, בסדר הפוך: תחילה התלמיד, אחריו המדריך, ואז אני ושוב נתקעתי, חצי בפנים, חצי בחוץ. אבל הפעם כבר לא פחד עמדנו לנחות.
רצתי עם המטוס חצי קילומטר על המסלול עד שנעצר.
כולם שרדו והיו מאושרים.
התזמורת ניגנה את המארש העליז בתולדות הלוויות.
רק המדריך לא זז התלמיד עדיין אחז ברגליו כמו צבת. לא עזרו לשחרר אלא בפלייר.
כשסוף סוף שוחרר, המדריך עמד ורגליו נמשכו כמו בת יענה מרוב התלות.
מחר עוד קפיצה! הודיע לורם.
המדריך החוויר בגוון הלא נפתח של מצנח ורץ לטלפון על רגליו המגוחכות. לא ידוע למי התקשר. בכל מקרה, נרשם לי ניצחון בתחרות הזאת, ובכל עשר השנים הקרובות. אפילו נרשם לי שיא ריצה כי רצתי במהירות המטוס, אבל כי רק הרגליים שלי רצו, חילקו את התוצאה לשתיים.
אבל גם כך, זה היה שיא!