“אבל אנחנו הרי משפחה,” אמרו אחי ואחיותיי ביום שבו נפרדנו מאמא בהר המנוחות בירושלים. אותם אלה שלא היו כשהפסיקה לקום מהמיטה. אלה שלא ענו לשיחות. ששלחו הודעות: “תגידי אם צריך משהו” ומעולם לא הופיעו.
וביום ההוא הם באו ראשונים. לבושים חגיגי, עיניים רטובות מדמעות מוכנות מראש. חיבוקים שאמא שלי לא הרגישה כבר שנים.
עמדתי שם, מביטה בהם, ותוהה אם לבכות יותר על אמא, או על הצביעות שנצמדה לארונה בצעדים חרישיים. אני זו שטיפלה בה לבד. כשד”ר שניידר אמר: “אסור להשאיר אותה לבד,” כולם השפילו מבט. אני נשארתי.
הייתי איתה כשהתחילה לשכוח שמות. כשהייתה זקוקה לעזרה בכל פעולה קטנה. כשהתנצלה שהפכה להיות עול. כששאלה עליהם ושיקרתי, רק כדי שלא יכאב לה.
החיים שלי הצטמצמו ללוח זמנים של תרופות, לילות בלי שינה, ופחד מתמיד שלא תעזוב את העולם בתחושת בדידות. הם לא ראו את הבקרים בלי רגע מנוחה, את הנפילות, את הדמעות שהזלתי חרישית במקלחת. את העייפות שהפכה לעצם מעצמותיי.
וכשאמא הלכה רק אז הופיעו. לא כדי לשאול לשלומי. לא כדי להודות. לא כדי להקל עלי. הם באו ושאלו:
ומה קורה עם הדירה?
ומה עם המגרש בצפון?
ומה היא השאירה?
באותו רגע הבנתי משהו שהפיל עלי צל כבד: עבור חלקם אמא חולה היא מטרד ואמא מתה זו הזדמנות. ולא זה מה שכאב. אלא המשפטים שהעזו לומר לי:
הרי את קיבלת יותר.
בסך הכל גרת אִתה.
כאילו לטפל בה היה פרס. כאילו אהבה היא עסקה. כאילו הקרבה נמדדת במ”ר ובאחוזי ירושה בשקלים חדשים.
רצו להתחלק בכל, מבלי להתחלק באחריות. רצו צדק, כששנים שתקו. דיברו על “הגינות”, שכחתם מתי ראיתם אותה בפעם האחרונה.
באותו היום לא התווכחתי. לא הרמתי קול. לא הסברתי דבר. כי הבנתי שיש לי משהו שלהם לעולם לא יהיה.
המילים האחרונות שלה.
המבט האחרון.
הלחיצה האחרונה ביד.
והידיעה שלא נפרדה לבד.
הם לקחו חפצים. אני נשארתי עם הנפש שלי שלמה. ותאמינו לי זה שווה יותר מכל ירושה בשקלים.
אם אדם קורא את המילים האלה, ועדיין לא נמצא לצד אמא שלו, אבל כבר חושב מה יישאר עצור רגע.
רכוש תמיד אפשר לחלק. את הלב אי אפשר.
יש דברים שכסף לא יכול לקנות: שינה שקטה בידיעה שלא איכזבת כשבך היה הכי צורך.
