נו, תמר, את מוכנה כבר? אני מאחרת לבית ספר! איילת הרימה את החולצה האחרונה של עידו מהסל והניפה אותה על החבל במרפסת. המרפסת שלהם, פתוחה ובלי חלונות, עם הקירות שכבר התקלפה מהם הצבע, הייתה המקום שהכי אהבה בבית.
איילת נעמדה ליד המעקה ונעצרה שוב. מהקומה השביעית היה נוף מדהים לשכונת הירקון ולוואדי שמתחת, והשמש כבר עלתה גבוה והציפה הכל באור אביבי חזק. היא צמצמה עיניים בין חלודה של מעקה, אוחזת בו בקצות האצבעות. החיים הנה הם! הכל עוד לפניה, הכל פתוח ובהיר עד שכמעט כואב בעיניים. יהיה בסדר, הכל יסתדר בדיוק כמו שהיא חולמת רק שיסתדרו העניינים בבית.
ענן רפרף וכיסה את השמש לדקה, ופתאום הכל היה חד ואפור. תמיד זה ככה חולמים, ואז טרח, המציאות מתפכחת. איך אמרה ענת פעם? המציאות זה מה שאת עושה ממנה? הכל תלוי רק בי? כנראה צדקה, היא תמיד יותר חכמה סיימה אוניברסיטה. אמרה שגם לאיילת יש סיכוי להתקבל, אבל צריך גם לרצות. זה לא מספיק לרצות. צריך גם לחשוב מה נכון. אבא לא מסתדר לבד, ושני הקטנים עוד ממש פיצקים. המשכנתא חונקת, כסף כמעט אין. הסיכוי שלה ללמוד כרגע כמעט לא קיים. כרגע, עבודה זה הפתרון היחיד.
היא הציצה בשעון הישן שאבא קנה לה בכיתה ב’, ובלע רוק. יא חביבי, יאחרו! במהירות אספה את הגיגית והכנסה מהמרפסת.
תמר עוד ישנה, לחי על כף יד, שקטה ומתוקה כמו נסיכה. איילת הביטה בה בהערצה איזה ילדה יפה! ריסים כאלה, נוגעים בלחיים, תלתלים בלונדיניים פזורים על הכרית. המון עבודה לסדר לה את הראש, אבל אין מצב שאיילת תסכים לגזוז לה ת׳שיער. כזאת מתנה מהאמא חייבים לשמור. איילת כיווצה גבות. לא אהבה לחשוב על אמא. הרבה אפשר לסלוח, אבל בגידה קשה לך לשכוח. ואמא? בגדה. עזבה. תמר הייתה ממש תינוקת. בכלל לא זוכרת אותה. כשהייתה בת שנה, הייתה פונה לאיילת “אמא”. השכנות היו מעקמות את האף. איילת תמיד נזכרת איך הפעם הראשונה זה קרה.
עברו לדירה אחרי שהסבתא נפטרה, והדירה בת הארבעה חדרים עברה בירושה לאבא. בדירה הקטנה בלב גבעתיים כבר היה צפוף מדי, וכולם התחבאו בכל פינה בבית הקודם.
סבתא הייתה דמות קשה מרצה באוניברסיטת תל אביב, לא התחברה לאף אחד, חשבה שהשכנים “עם רדוד”. כשהייתה קטנה לאיילת זה לא הפריע, אבל ככל שגדלה, הבינה קצת יותר. כל פעם הלכה לשם בלי חשק, עוזרת איפה שצריך, העיקר לגמור עם הערות של סבתא.
את בדיוק כמו אמא שלך. אם רק יצאו ממך תכונות קצת יותר מהצד שלנו… כי מהאבא שלך הכול הלך לחינם. רק לימודים יצילו אותך. תלמדי! אחרת תישארי כמו אמא שלך.
איילת רק שתקה. שום מילה. ממילא ויכוח עם סבתא היה חסר טעם. האבא אף פעם לא כעס עליה כשסבתא התלוננה, אבל פניו השחירו, והוא היה שותק כל היום. הבינה שזו העונש הכי גדול שיש. אז לא התעקשה. עשתה מה שצריך וברחה משם כשסיימה.
פעם אחת היא לא התאפקה ויצאה עליה:
האחים שלך בטח בכלל לא מהאבא שלך. לכן אל תעזי להזכיר אותם אצלי בדירה!
אז גם אני לא אבוא לכאן! לחשה מבעד לשיניים קפוצות, כמעט שוברת בפנים את כל אוסף הבובות מפורצלן שסבתא כל כך אהבה. איילת שנאה את האוסף הזה, לנקות כל בובה לבדצים במשך שעתיים, רק כי סבתא פוחדת שהקטנים יגעו.
יותר לא אבוא היא מיהרה החוצה, לא הסתכלה אחורה, רצה הביתה. כשתמר פיזמה בעריסה, אספה אותה ואמרה בשקט “את שלי, עידו שלי, כולנו שייכים אחד לשני. לא צריכה אף אחד אחר”.
האבא יצא ממקלחת, תפס במבט מופתע את שתיהן איילת בוכה, תמר מנסה לנחם דרכה באצבעות על הלחיים. עידו, שלמד מטמטיקה בסלון, בא לרחרח מה קורה:
מה יש להן?
– לא יודע…
נשים… משך בכתפיים. תאכלו כבר! הכנו פסטה…
כשעה אחרי זה צלצל הטלפון. איילת השאירה צלחת בכיור, כיבתה מים, התיישבה במטבח, ידיים מקיפות ברכיים. יהיה עכשיו בלגן. אבל לא שום דבר לא היה. אבא נכנס, נישק לה בעדינות על הרקה:
יותר לא תלכי אל סבתא.
למה?
כי אף אחד לא מדבר ככה לבת שלי. לא משנה אם זו משפחה או לא.
היא חיבקה אותו חזק, הרגישה הקלה סוף סוף. לא עוד ביקורת, לא עוד מועקה. יש לה חיים, יש לאחות ולאח.
סבתא נפטרה כעבור שנה וחצי. החודשים האחרונים בילו לידה בבית החולים. פתאום נראתה כל כך קטנה, אבודה בתוך מצעים לבנים. רק האופי, הצורה לדבר נשארה זהה. איילת, רואה את סבתא דוחקת באחיות, לחצה לאבא את היד.
אשאר איתה.
בתי…
צריך.
האחיות באמת נרגעו כשאיילת הייתה בתפקיד התיווך. היא למדה משמרת שניה, אז הייתה מספיקה להגיע לבוקר לסייע. לראות את הנכדה שותפה, והטון של הסבתא ירד, היה שקט לצוות.
את מיוחדת, ילדה חיבקה אותה רבקה, אחות ראשית. אל תשמרי טינה בלב. מי שגדל מהכאב, לא יודע שמחה. זה מפחיד.
ביום האחרון סבתא שתקה, מביטה באפור של תל אביב מחלון קטן. אחרי שאיילת גמרה לכתוב חיבור במחברת, קמה ללכת.
חכי…
הקול של סבתא היה בקושי לחישה.
תסלחי לי, ילדה… על הכול… תשמרי על אבא…
היא הנהנה, סגרה תיק ונתנה נשיקה קטנה בלחי. “תנוחי, אבוא אחר כך”. ראתה אותה מסבה פנים. רצתי משם. עד בית הספר זה שעה הליכה.
סבתא נפטרה באותו יום. איילת שמעה מאבא, אספה את הילדים, הסתגרו כולם בחדר. היא עברה הכל, אבל עבור אבא זו הייתה אמא שלו. ידעה שיישב שעות במטבח, דומע ומדחיק, ואחר-כך יכין שוב אוכל למחר.
והיה מעבר דירה קשה. תמר הייתה חולה, עידו לא יכל להסתגל, לא רצה ללמוד. אבא נקרע בין עבודות. איילת ארזה לבדה הכול, מתפללת שבדירה החדשה יתחיל משהו אחר. לא יודעת למי מתפללת, רק הרגישה שאולי יקבלו אותה סוף סוף.
ולא עובר הרבה זמן לכל אחד היה מקום בדירה של סבתא, אבל מהר מאוד תמר נדדה לחדר של איילת, ובלילות הייתה מגיעה אליה למיטה. עידו יושב במטבח, שם גם איילת רוב הזמן, מתחלקים על השולחן עם שיעורי בית, אוכלים ומבשלים יחד.
שימי מלח בתפודים! מבקשת כשהיא שקועה בשיעורי פיזיקה. חשבון אף פעם לא בא לי בקלות, אל תפריעי…
אל תשכחי את הירקות! מה עושים עם הסיר?
שנייה! קמה לקצוץ.
לא מסתדר לי עם המספרים השליליים! את עוזרת לי?
בוא, נראה…
תמר מציירת לידה אם הגדולים עושים, גם לה מותר.
בהתחלה היה קשה האבא עובד המון, הילדים עליה. עידו עוד זורם, עם תמר קשה. הגן עוזר, אבל כשחולה איילת מפסידה עוד לימודים. זה עד שענת הופיעה.
הכירה את ענת, השכנה, במקרה, בפארק. תמר רצתה להתנדנד, אבל היה תור.
אמא! תמר צעקה בקול, כל האמהות הסתובבו.
“מי זו האמא?” רחשים מסביב. “היא בכלל ילדה! אוי לא מספיק לגדל אחת, נעשתה אמא!” התחילו דיבורים.
תמר בוכה, איילת נבוכה. פתאום קול חזק:
מה קורה פה?
קול ברזל, מזכיר לה את סבתא, השתק את כל הרחשים.
אהלן, ענת…
אמא מהכיתה לועגת, מתלוצצת. ענת רק שלפה את בנה, הסתכלה בזלזול על כל הנשים סביב.
בעיה? עיניה סורקות.
אחת, מקשקשת במיוחד, צועקת:
ילדה מגדלת ילדה! זה לא חוקי! למה היא לא לומדת, והקטנה צריך למסור לאימוץ!
זה הכל? ענת מסתכלת, אף לא זזה.
איילת רואה שהיא עוד רוצה להמשיך, אבל ענת בשקט סיימה לה את הטון. כל היתר נסוגו.
מה הקשר ביניכן? ענת, שנעמדה לידה.
זו אחותי.
שאלות יש?
הנשים נמוגות מהגינה.
איך קוראים לך?
איילת, וזאת תמר.
את יודעת, אפשר פשוט “ענת”. לא אוהבת כינויים של “דודה”.
סתם התחיל כך, ופתאום ענת נהייתה החברה הכי אמיתית שלה. מישהי תגיד בין נערה לאישה? אבל החיים יודעים מה צריך.
מהר מאוד היא מבינה למה כל הרחוב מעריך את ענת עורכת דין שמטפלת בדיני משפחה, עוזרת לכולם, יודעת הכל ושותקת.
את יודעת כמה סודות יש לי?! צחקה ענת כשהורידה וילונות לכביסה. וילונות יפים, אבל עבודה מטורפת.
למה חוששים ממך?
כי כולם רוצים להיראות מושלמים. בייחוד כשהשופטת בשכונה… לא אוהבים שמגלים דברים לא מחמיאים. מבינה?
איילת הנהנה. גם אצלם, בשנתיים האחרונות עברו מה שעברו. הרחיקו מהסביבה הבעייתית בגלל אמא.
ענת הייתה הראשונה שסיפרה לה על אמא. איילת אף פעם לא שיתפה, צוברת בפנים. זה עושה רע, שאלות לא עוזבות. מה אם סבתא צדקה? מה אם גם היא תנטוש יום אחד…
פעם ענת ביקשה ממנה להאכיל את החתול:
יש לי דיון בבית משפט, אולי לא אספיק לחזור לפני שהווטרינר. תעשי טובה?
הוא סתם חתול, לא יבכה…
ענת צחקה:
אם לא מאכילים, עושה טרור בלילה. קופץ על המיטה, דופק דלתות.
תשאירי אותו סגור…
ענת צקצקה, הצביעה לכיוון המטבח שהחתול, “קיפוד”, ישן בו.
שלוש… שתיים… אחת…
בום דלת נטרקת.
את רואה? ככה זה כל פעם. בסוף נשברת…
הניחה את קיפוד על הידיים, ליטפה לו את האוזן, הראתה לאיילת איפה כל הדברים והלכה.
איילת הסתבכה בדרך, הגיעה אחרי שמונה.
סליחה קיפוד, איחרתי! פתחה קופסת שימורים, מזגה קערה.
חזרת ענת. זרקה תיק, קרסה לכיסא.
תודה שבאת!
ואז, בניגוד לעצמה, פשוט התפרקה בבכי. איילת ישבה לצידה, חיבקה.
סליחה… לא נשאר לי עם מי לדבר. אמא שלי כבר לא, אני לבד.
מה אני? דחליל? אני הכי שלך.
ענת ליטפה לה את הראש, חייכה.
הייתי מתה שתהיה לי ילדה עם תלתלים. לנשים תמיד חסר מה שאין. קחי את זה ממני: רציתי תמיד ילדה ותלתלים…
התעכבה.
תלתלים זה שטויות, ענת. ומה עם ילדה?
איילת לא יכלה שלא להדחף, הרגישה חופשי, כי ענת עזרה המון. הייתה לה רופאה, גם אחרי הגירושים עזרה עם אחותה ועם אחיה.
ענת שלפה קלסר מהתיק.
הנה הוא פסק דין. לא יכולה להביא ילדים. הסיפור הזה, כל טעות בחיים עולה ביוקר. תלמדי מזה.
אצלה, ההריון לא התעכב. בעלי, אירן, שמחו ציפו הרבה זמן. נישאו אחרי שנים של חברות, הכל יפה ומסודר. מה שהיה חסר? רק ילד. תמיד טרחו עוד קידום, עוד כסף, עוד טיולים וההריון הפתיע.
ומה עם הנסיעה ליוון? לא התכוונתי שתיבדקי כל כך מהר…
הטיסה לחו”ל כבר קנויה, והתלבטו אם לטוס.
נטוס בכל זאת, יהיה בסדר, אמרנו.
חישוב אחרי רופא, טסו. הכל היה מוכן חוץ מהנער הדוהר על טרקטורון. בקושי זכרה משהו חוץ מפתאום בבית חולים.
ההריון לא החזיק. שבורה מבפנים. המשיכה לבכות בעלה, אירן, לא הצליח להכיל ואז עזב.
היא הייתה שקועה בכאב, שכחה שגם הוא איבד ילד, לא רק היא.
התגרשו. היא כבר לא כעסה, רק כאבה.
אחרי שנה הוא עבר לגור קרוב. נפגשו שוב באקראי, נזכרו בילדות, שוחחו כל הלילה. אבל מאז, אין דרך חזרה. אירן רצה ילדים; היא לא יכולה.
זה בטוח? איילת הרימה את הקלסר בשקט, שאלה.
הרופאים אומרים שכן.
אף פעם אין מאה אחוז… יש אולי תקווה כלשהי?
אולי אחד למיליון.
אז למה לבכות מראש? מקסימום, אחרי. קודם מנסים! אחרי, תמרקי.
ענת חיבקה אותה.
תגידי, מניין לך כל השכל הזה? את כמעט בת 17…
היו לי מורות טובות, גיחכה איילת, מזגה מים חמים לשתייה.
ספרי לי, למה רק אבא אצלכם? איפה אמא שלך? את רוצה דיבור פתוח, בגובה העיניים? יאללה, הגיע הזמן.
