נסעתי לטיול מאורגן לישראל עם קבוצת גמלאים לא ציפיתי לגדולות. סך הכל כמה ימים של סיורים, מעט תמונות למזכרת, קניות קטנות לנכדים. רציתי לברוח קצת מהשגרה, מהבדידות שהכבידה עליי בשנים האחרונות.
חשבתי שירושלים, תל אביב או חיפה יהיו עבורי רק עוד נקודות במסלול התיירותי. אבל בצל חומות העיר העתיקה בירושלים פגשתי גבר, שבשיחה אחת פתח לי דלת אל ימים של נעורים שלא ידעתי שמחכים לי.
עמדתי מתחת לשער יפו, מתפאלת מהגודל ומההיסטוריה של המקום. המדריך סיפר על עולי רגל וחיילים רומאים, אבל אני כבר שקעתי במחשבות. ואז שמעתי ליד אוזני מישהו מבדח: “מעניין אם החיילים פעם גם התלוננו על החום כמונו היום.”
פניתי והנה הוא גבוה, שיערו כבר מאפיר, חיוך בעיניים, משהו בו מוכר לי ובו בזמן חדש לחלוטין. לבש חולצה פשוטה וכובע קש נגד השמש, והביט בי כאילו רק אני קיימת בתמונה.
התחלנו לדבר. שמו היה גדי, אלמן, גמלאי כבר כמה שנים. הגיע לבד, כי כמו שאמר “אי אפשר לחכות כל החיים להזדמנות מתאימה לבקר פה, צריך פשוט לבוא.”
השיחה התגלגלה בקלות, מלאה בצחוק, כאילו אנחנו מכירים זה שנים. ישבנו על ספסל מחוץ לחומות, שותים קפה, מחליפים חוויות, ואני שמתי לב שכבר הרבה זמן אף אחד לא הקשיב לי ככה באמת.
הימים שאחר כך שינו לגמרי את מהלך הטיול. תפסנו מקום זה לצד זה באוטובוס, יצאנו יחד לארוחות צהריים, הלכנו לאיבוד בין הסמטאות ונפגשנו שוב במבט מחויך, באמצע ים האנשים. היה בזה משהו תמים, ועדיין מרגש בצורה שלא האמנתי שעוד אפשר להרגיש.
בערבים, במלון, כשהחבורה התיישבה לקלפים או צפתה בטלוויזיה, עמדנו לבד במרפסת, מביטים אל אורות העיר המהבהבים מדברים בלחש על הילדים, על העבר, על פלא הלב שפתאום פועם חזק מתמיד.
הרגשתי כמו נערה. התחלתי שוב להשקיע, להתאפר קלות, אפילו התבדחתי יותר. הנשים בקבוצה הביטו בי חלקן עם חיוך של תמיכה, אחרות עם שמץ קנאה. ואני בתוכי, סוף סוף הרגשתי שאני חוזרת לעצמי, לשבריר שנשכח מתחת לשגרה ולבדידות.
אבל ככל שהתקרב קצה הטיול, השאלה גברה: מה הלאה? הוא גר בצפון הרחוק, אני במרכז. לכל אחד חיים אחרים. חיבר בינינו שבוע קסום, מנותק מהמציאות האם זה מספיק בשביל לחשוב על המשך אמיתי?
ביום האחרון טיילנו לבד במדרחוב של ירושלים, בלי ליווי של הקבוצה. ישבנו על מדרגות רחבת העיר העתיקה, אכלנו גלידה מתוקה ושמרנו על דממה קלה. לבסוף לחש: “את יודעת לא הרגשתי ככה טוב הרבה מאוד זמן. אבל מפחיד אותי שכאשר נחזור לשגרה, זה יעלם. לך יש את מסלול חייך, לי את שלי. אולי זו רק אשליה של חופשה?”
לא ידעתי מה לומר. בליבי נלחמו תקווה שזו התחלה של משהו אמיתי מול פחד שזו רק התאהבות רגעית, שתחלוף יחד עם הנסיעה באוטובוס חזרה.
נפרדנו בנתב”ג. חיבוק אולי מעט ארוך מהרגיל, מבט חזק שהיה בו גם פרידה וגם תקווה בלתי מדוברת. החלפנו מספרי טלפון, אף אחד לא העז לשאול: “ניפגש שוב?”
היום, כשאני מהרהרת בטיול ההוא, קשה לי להחליט היה כמו חלום: עוצמתי, יפה, אך שברירי. אולי גדי צדק וזאת רק אשליה. ואולי הפחד האמיתי הוא לפספס את ההזדמנות לבדוק אם יש כאן התחלה חדשה.
אני שואלת את עצמי האם שווה להמר על השקט של החיים שבתוך מסגרתם הפשוטה, בשביל רגש שמפתיע ומטלטל כך פתאום? האם זה רק סיפור קצר תחת שמי ירושלים, או תחילתו של פרק שטרם סופר? כי הלב שלי עדיין דופק חזק כשאני נזכרת, והשכל לוחש שזו שטות.
ואולי בגלל זה אני מגוללת את הסיפור, לשאול: האם גם אחרי חמישים, שישים או שבעים עדיין מגיע לאדם לפתוח שוב את הלב? האם להותיר את הזיכרון כמזכרת יפה, או להתנסות ולראות לאן הדרך מובילה?
