23 במרץ, יום חמישי
נויה, את כבר מוכנה? אני מאחרת לבית הספר! נטע ניערה את החולצה האחרונה של יואב ותלתה אותה על החבל במרפסת. המרפסת לא הייתה מקורה, הקירות שלה היו מתקלפים מהצבע הישן, ובכל זאת, זו הייתה הפינה האהובה עליה בבית.
נעמדתי רגע ליד המעקה. מהקומה השביעית נגלה מולי נוף נפלא של הירקון והסביבה. הזריחה כבר מילאה כל פינה באור אביבי חד, ואני עצמתי עיניים לרגע ולחצתי חזק את המעקה הקר. הנה היא, החיים! מוארים, מלאי הבטחה, כשהכול עוד אפשרי וכל כך מסנוור שכמעט כואב בעיניים. גם אצלי זה ככה אחרי שאסתדר עם כל מה שמחכה לי, הכול באמת יקרה בדיוק כפי שאני חולמת.
פתאום ענן כיסה את השמש, ואני קפצתי קלות. ברגע אחד הכול שוב הפך רגיל ויומיומי. תמיד ככה קודם חלומות, אחר כך בום מציאות. אולי אולי כמו שנעמה אמרה המציאות היא מה שאנחנו יוצרים לעצמנו? כאילו, הבחירות שלנו הן שיקבעו. אולי היא צודקת. בסוף, בחורה חכמה. היא כבר סיימה אוניברסיטה ומשוכנעת שגם לי יש סיכוי להתקבל. השאלה היא האם אני באמת רוצה. זה לא מספיק רק לרצות, צריך לחשב הכול לעומק. כרגע אבא לא מצליח להסתדר לבד, הקטנים עוד קטנים, יש ממש מעט כסף. אז בינתיים אין לי ברירה אני אעבוד, אעזור לאבא. ללמוד באוניברסיטה יחכה.
הבטתי בשעון הקטן שאבא קנה לי בכיתה ב, ונבהלתי. נאחר! תפסתי את הגיגית הריקה ותקעתי את הדלת של המרפסת.
נויה עוד ישנה, שמה את היד מתחת ללחיים הקטנות, כל כך מתוקה שרק עמדתי והבטתי בה. איך היא יפה! ריסים ארוכים שנשענים על הלחיים, תלתלים זהובים פזורים על הכרית. כל-כך הרבה עבודה עם השיער, אבל אין מצב שאספר לה אותו כזו מתנה לא הורסים. בדיוק ככה היה גם לאמא שלנו. העדפתי לא לחשוב עליה. הרבה אפשר לסלוח לבן-אדם, אבל לא בגידה. ואמא… בגדה בנו. עזבה. נויה הייתה תינוקת, בכלל לא זוכרת אותה. כשהייתה קטנה, אפילו קראה לי “אמא”, וזה היה מוזר ומביך בגינה. נזכרתי איך אנשים הסתכלו אז…
עברנו לדירה הזו אחרי שסבתא נפטרה, ואבא ירש את הדירה. במקום הצפוף של שני חדרים עברנו לדירה של סבתא שיש בה ארבעה חדרים סוף סוף מרחב.
סבתא הייתה נוקשה, מורה באוניברסיטה, ותמיד חשבה ששאר השכנים לא מעניינים מספיק לשיחה. כשהייתי ילדה לא הבנתי למה, אבל בהמשך ניסיתי לבקר אצלה מעט ככל האפשר. לא אהבתי איך היא דיברה על אנשים. בפעמים שבאתי לעזור, פשוט שתקתי, עשיתי את העבודה והשתדלתי לא לענות.
“את דומה לאמא שלך. וספק אם יצא ממך משהו טוב. אולי אם הגנים שלנו ינצחו. מצד שני, אצל אבא שלך הטבע עשה הפסקה… אז אין לדעת. אולי רק הידע יציל אותך. תלמדי. או שתסיימי כמו אמא שלך”.
לא עניתי. מה כבר אוכל להגיד? סבתא אף פעם לא עמדה בוויכוחים. אבא גם לא כעס עליי כשהייתי חוזרת משם מבואסת, אבל לראות אותו סוגר פנים וכועס זה העונש הכי קשה בשבילי. לכן התאמנתי בלא להתווכח, פשוט סיימתי מה שצריך וברחתי הביתה. פעם אחת לא יכולתי להתאפק, צרחתי על סבתא ואפילו לא הרגשתי טיפה של חרטה.
“אני לא מוכנה שתזכירי את האחים שלך כאן, הם כנראה בכלל לא של אבא שלך! בשבילי הם לא משפחה!”.
“אם ככה, אני לא אבוא יותר!”. סגרתי את היד לאגרוף, כמעט הפכתי לה את מדף הפסלים שכל כך שנאה לנקות. סבתא כל כך פחדה עליהם ובגללם לא הסכימה שהקטנים יבואו לביקור.
יותר לא חזרתי לשם. רצתי הביתה, קפצתי אל נויה ששיחקה בסלון והבטחתי לה (ולעצמי) אנחנו נסתדר, אנחנו שלם משפחתי, ומי שצריך זה רק אנחנו.
אבא יצא מהאמבטיה, הסתכל עליי ושאל מה קרה. נויה ליטפה לי את הפנים כשבכתה גם היא, ויואב הופיע מרחוק: “מה יש לכן? נשים יאללה, בואו לאכול, הכנו פסטה”.
כעבור שעה צלצל הטלפון. ויתרתי על הכלים וחיכיתי. שמעתי את הקול של אבא משתנה לאורך השיחה מופתע, אחר כך כועס, ואז שקט מאוד. חששתי בטוח שתהיה מריבה.
אבל לא. כלום לא קרה. בסוף אבא חיבק אותי ואמר בשקט, “את לא חוזרת לשם יותר. כי אף אחד לא יפגע בך, גם אם זה משפחה”.
נשמתי עמוק. זהו, לא צריכה יותר לסבול, אפשר להתפנות לעזור עם הקטנים.
אחרי שנה וחצי, סבתא נפטרה. בחודשים האחרונים חזרתי לבקר אותה לא כל יום, אבל לעזור קצת. כבר לא הייתה אותה דמות גדולה וחזקה, רק אישה שוכבת קטנה במיטה בבית חולים. היחס השאיר אותה חדה, ישירה, אפילו כלפי האחיות. הסתכלתי איך היא מדברת עם כולם, והחזקתי לאבא את היד.
“אני אשאר כאן”.
נשמתי עמוק כשאמר לי “ילדה לא חייבת”.
אבל כן הייתי חייבת, בעיקר בשביל האחיות, שהיו שמחות שיש מישהי שמתווכת ביניהן לבין סבתא.
בפעם האחרונה שראיתי אותה היא כמעט לא דיברה, שוכבת ומסתכלת לשמיים האפורים שמבעד לחלון.
סיימתי כתבתי חיבור לבית הספר, קמתי, ואז שמעתי את הלחישה שלה:
“תחזרי אליי, יש לי משהו להגיד”.
“תסלחי לי, ילדה… על הכל… החיים ברחו לי מהידיים… תשמרי על אבא”.
הרמתי את תיק הבית-ספר ויצאתי, אבל ברגע האחרון חזרתי ונישקתי אותה בלחי. “נראה אותך בערב”. הלכתי במהירות ולבית הספר כמעט שעה נסיעה.
הודעת המוות הגיעה באותו ערב. קיבלתי את זה, קירבתי אליי את נויה ויואב ולקחתי אותם לחדר. אבא נשאר במטבח לבד, יושב שעות בלי לזוז, מנגב דמעות כשהיינו חוזרים. הוא איבד את אמו.
המעבר לדירה החדשה היה קשה. נויה חלתה, יואב התחיל לעורר בעיות, אבא התרוצץ בין עבודה לבית. ארזתי הכול בקרטונים והתפללתי בשקט שמשהו יתחיל להשתנות. לא ידעתי למי התפללתי, אבל הרגשתי שמישהו שומע.
לכל אחד היה פתאום חדר וחיים פרטיים, אבל זה לא עבד באמת. נויה התקשתה להירדם והעבירה את המיטה שלה אצלי בחדר. יואב הפך להיות בן בית במטבח בו גם אני הייתי עושה שיעורים, ואנחנו פשוט המשכנו לנהל בית ביחד.
“תמליחי את תפוחי האדמה!” קרא לי יואב בזמן שהתעמקתי בתרגיל בפיזיקה. אצלי, אם אני מפספסת רגע של ריכוז, הלכתי לאיבוד.
“נטע, המרק רותח, מה עושים עכשיו?”
“חכי רגע!” עניתי, קצצתי ירקות והסברתי ליואב מתמטיקה תוך כדי.
נויה ישבה לידנו עם חוברת ציור ומחקה אותנו.
התקופה הראשונה אחרי שעברנו הייתה מטורפת. אבא היה רוב הזמן בעבודה, ואני נהייתי האמא של כולם. יואב כבר היה בוגר, אפשר היה לתאם איתו משהו, אבל נויה כל הזמן חלתה. הגן עזר עד גבול מסוים. אז הכרתי את נעמה.
זה קרה בטעות בשבוע הראשון ירדתי עם נויה לגינה. היה חמים, מלא ילדים, הורים, סבתות כל הרחוב ידע הכול אחד על השני. נויה רצתה נדנדה, והייתה תור.
“אמא!” היא קראה פתאום, כל הגינה השתתקה.
הסקרניות צצו, התחילה רכילות. ילדה וילדה, איך! בטח ילדה בתיכון… מה קורה פה? כבר נשמעו לחישות מבקרות.
נעמה פנתה: “קרה משהו?”
צריכה להודות באמת היה דומה לסבתא לרגע. הקול, הסגנון, תקיפות. נתנה הוראה וכולם השתתקו.
חייכתי אליה בהכרת טובה. “הילדה שלי והיא אחותי”. זו לא הייתה שאלה, אלא עובדה.
נעמה מיד אימצה אותי. אף אחת לא העזה לדבר נגדה עורכת דין, עוסקת בדיני משפחה, כל השכונה ידעה שלפעמים היא יודעת עליך יותר ממך.
“כולם רוצים להיראות טוב מול אחרים”, אמרה. “אבל כשהאמת יוצאת לאור…”.
הנהנתי. זה בדיוק למה אבא רצה לעבור דירה, שלא יידעו למה אמא עזבה.
נעמה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. כן, אני נערה והיא אשה בוגרת, אבל משם זה פשוט קרה.
הרגשתי נוח לספר לה הכול. אפילו על אמא.
פעם אחת, נעמה ביקשה: “תאכילי את שוקו? כנראה אחזור מאוחר דיון, רופא, פגישה”.
“זה רק חתול”, השבתי, והיא צחקה, “זה מה שאת חושבת. הוא יתנקם בלילה, יתחיל לשגע”.
ראיתי. ניסיתי לסגור אותו במטבח והוא דפק על הדלת בטירוף עד שהוצאתי אותו.
רק אחרי שהשקטתי את כל הבית, מהאיחור נפגשנו נעמה חזרה בערב, נפלה על הכיסא ובכתה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. חיבקתי אותה.
“סליחה… פשוט אין לי על מי להישען לפעמים. אין לי אמא, אין לי משפחה”.
“אני לא נחשבת?!” חייכתי והוצאתי קופסת טישו.
הזלתי את המסכה של ‘הילדה הגדולה’ לשעה, רק כדי להקשיב.
היא סיפרה שאת הילד שכל כך רצתה לא תוכל להביא לעולם. “זו טעות יקרה, לא חוזרת על עצמה. תזכרי את זה”.
ואז סיפרה היא ומקס, החבר מהילדות, אהבה ראשונה, החתונה, החלום. דחו את ההריון בשביל קריירה, דירה… בסוף כשבאה הבשורה הטובה, תוך שבועיים נכנסה להריון. אבל נסיעה אחת לתאילנד, תאונת אופנוע קטלנית והכול נגמר.
“פתאום בעלי לא הצליח לשאת את הכאב שלי, ואני לא נתתי לו להיות שותף. התגרשנו”.
החיים המשיכו, בהדרגה חידשו קשר. בסוף שוב הציע לה נישואין, ועכשיו היא מתלבטת אם לאהוב אותו עם כל המטענים, בלי ילדים.
“את עוד צעירה, נעמה”, ניסיתי לעודד אותה. “אם את לא מנסה אף פעם לא תדעי. תתני לעצמך את הסיכוי”.
העיניים שלה סקרו אותי: “מאיפה בך כל החכמה…?”
“כשהחיים מלמדים, לומדים”. הרחתי קפה מהפינג’אן.
“אז תגידי לי, נטע, למה יש לך רק אבא… איפה אמא? בואי, גלויות תמורת גלויות”.
