אני בן 62, וכבר כמעט ארבעה עשורים שאני מלמד ספרות בתיכון בירושלים. החיים שלי מתנהלים על פי שגרה ברורה: תורנות במסדרון, שייקספיר, תה לא מספיק חם וחיבורים שמצטברים בקצב מהיר.
בכל דצמבר אני נותן לתלמידים שלי פרויקט: “ראיון עם אדם מבוגר על הזיכרון הכי מרגש שלו מחג”. זה תמיד מלווה בגניחות והתמרמרות שלהם. המשימה הזאת ממש לא אהובה.
אבל השנה, ניגשה אליי אחר הצהריים תלמידה שקטה בשם אביגיל, אחרי הצלצול.
“מר עידו, אפשר שאעשה את הראיון איתך?” היא שאלה, מחזיקה את דף המטלה ביד רועדת קמעה.
צחקתי: “אביגיל, הסיפורים שלי משעממים! תפני לסבתא שלך או למישהו שהיה לו חיים מעניינים באמת”.
אבל היא חייכה בעקשנות ואמרה שוב: “אני רוצה דווקא ממך”. ראיתי בעיניים שלה שהיא לא מתכוונת לוותר, והסכמתי.
“טוב”, השבתי, “אחרי הלימודים מחר, אבל אם תשאלי על עוגת פירות, אני אפרק אותה בביקורת חריפה”. היא צחקה: “סגור”.
למחרת ישבנו זה מול זו בכיתה הריקה. היא פתחה מחברת ושאלה: “איך נראו החגים בילדותך?”
סיפרתי על עוגת הפירות המאכזבת, אבא שלי שהיה משמיע שירים עבריים לחנוכה ועל השנה בה החנוכייה שלנו כמעט התהפכה ושפכה שמן על השולחן.
“אפשר שאלה יותר אישית?” היא שאלה בזהירות.
כשהיא שאלה אם הייתה לי אהבה מיוחדת בחגים, לבי עלה על גדותיו מרגשות ישנים.
“כן,” עניתי, “היה מישהו. אריאל קראו לו”. היינו צעירים מלאי תקוות וחלומות שלא ידענו לאן יובילו.
עברו כמה ימים, ואביגיל חזרה לכיתה בפנים בוהקות, מחזיקה את הטלפון שלה. “מר עידו, תראה מה מצאתי…”
לא הבנתי: “מה מצאת?”
היא לא הצליחה להסתיר את ההתרגשות, הראתה לי מודעת חיפוש בפורום וותיקים: “מחפש את הבחורה שמצילה את ליבי כבר ארבעים שנה”. הלב שלי דפק פתאום.
התמונה היתה שלי, בגיל 17, עם מעיל כחול וחיוך עקום.
“אתה רוצה שאפנה אליו בשבילך?” היא שאלה. לא הצלחתי להוציא מילה.
כשהציעה לתווך בינינו, הרגשתי מחדש פרפרים בלב. לא להאמין כל השנים האלו, והוא לא שכח.
התחלנו להתכתב. אחרי כמה ימים קבענו להיפגש בבית קפה קטן בתל אביב. בחרתי בגדים שמרגישים הכי נוחים לי היום.
כשנפגשנו, הוא כמובן השתנה, אבל העיניים אותן עיניים חזקות מאי פעם. “עידו”, אמר ברכות, ובתוך מבט אחד הבנתי: לא באמת התרחקנו אף פעם.
מפגש אחד החזיר אותנו אחורה; השיחות גילו שגם המסע שלו לא היה קל, ושהוא, בדיוק כמוני, נשא אותי בזיכרונו כל השנים.
“אתה תמיד היית מיוחד בשבילי”, אמר.
פתאום חזר לי ניצוץ של תקווה. אולי החיים לא הסתיימו, ונותר לנו מקום לסיפור חדש. אז לא הייתה לנו הזדמנות, והיום? אולי דווקא עכשיו אפשר.
למרות הקשיים, החיבור המחודש עם אריאל הראה לי שתמיד יש סיכוי להתחלות חדשות. ככה זה בחיים אף פעם לא מאוחר לפתוח דף חדש. אני מסתכל על העתיד עם חיוך, סקרן לדעת מה עוד מחכה לי ולנו.
