– זאת אומרת, שגם את המעיל את רוצה לקחת איתך, – אמרה ענת בקול שקט, למרות שמשהו בתוכה התכווץ כל כך חזק, שהתקשתה לנשום. – וגם את הרכב. ואת הסט כלים שקנינו יחד בשוק הכרמל ב-2008.
גדי ישב מולה בחדר הישיבות של עו”ד בלב תל אביב. הוא לבש את הז’קט הכי טוב שלו, האפור הכהה, אותו אחד שהיא בחרה עבורו, לפני שבע שנים, לאחת הפגישות החשובות. גם הז’קט הזה כנראה ייחשב מעתה לנכס שלו.
– ענת, אין מה לקחת קשה. זה לא אני, זה החוק. הדברים שנרכשו מכספי בתקופת הנישואין נחשבים…
– שמעתי כבר, גדי, – קטעה אותו בשקט, ללא צעקה. – עורך הדין שלך הסביר שלושים דקות. הבנתי הכול.
עו”ד של גדי, בחור צעיר עם תספורת מסודרת, עיין בדפים שלו. עו”ד של ענת, אישה מבוגרת בשם תמר רפאלי, הניחה יד על השולחן כאילו רצתה להחזיק משהו בלתי נראה.
– ענת כהן, – אמרה ברוגע, – שמענו את עמדת הצד השני. מציעה לסיים להיום.
– רגע, – ענת לא קמה. היא הביטה בגדי, בפנים שהיא מכירה עשרים ושלוש שנה. כל קמט, כל תנועה. הנה, הכתף השמאלית שלו זזה טיפה סימן שהוא נבוך. הוא לא מסתכל לה בעיניים, מביט בחלון; זה אומר שכבר החליט, ואין טעם לשכנע. – אני רוצה לשאול אותך משהו אחד, גדי. יש לי רק שאלה אחת.
– תשאלי, – סוף סוף הביט בה.
– אתה זוכר, איך ב-2004 קיבלת את התפקיד ההוא, בשבילו עברנו לירושלים? עזבתי אז את העבודה שאהבתי. הפסקתי את הקורסים שלמדתי. שלושתנו, עם יעל וארז, גרנו בשכירות שלושה חודשים, עד שהתייצבת. אתה זוכר?
הוא שתק.
– אני רק רוצה לדעת, גדי. זוכר את זה, או לא?
– אני זוכר, – אמר לבסוף, חלושות.
– טוב, – קמה וסגרה את התיק. – זה מספיק לי.
בחוץ היה מרץ, קר ואפור. תמר רפאלי השיגה אותה ליד המעלית, תפסה לה את הזרוע בִּרְכות אימהית.
– את מחזיקה מעמד מצוין, – אמרה לה.
– אני לא מחזיקה, – ענתה ענת בכנות, – אני פשוט עוד לא הבנתי מה קרה.
היא יצאה החוצה והסתכלה זמן רב על הרחוב, זרם המכוניות. הייתה לה יובל חמישים ושתיים. עשרים ושלוש מהן הייתה אשתו של גדי לוי. בלי ותק תעסוקתי כמעט בכלל, שש עשרה שנה שלא הייתה רשומה בשום מקום. בלי חיסכון, בלי קריירה, אפילו בלי רישום ישן בתיק העבודה. רק הדירה שבה גידלה את הילדים, בזמן שגדי התרוצץ בארץ ובעולם. אבל הדירה על שמו.
זו הסיפור שלה. והיא עוד לא ידעה איך הוא יסתיים.
בערב יעל הגיעה אליה, הביאה אוכל בקופסאות ועיניים מלאות דאגה. יעל בת עשרים ושמונה, מעצבת, גרה לבד כבר שלוש שנים. ארז בן עשרים ושש, בתל אביב, כותב לעיתים רחוקות, אבל בשבוע שעבר התקשר: “אמא, מחזיק אצבעות, אני איתך”. זה לא היה הרבה, אבל זה היה משהו.
– הוא באמת רוצה לקחת את המעיל? – שאלה יעל, סודרת את הקופסאות במטבח. – הוא השתגע?
– עורך הדין שלו טוען שזה “נכס שהועבר בשימוש זמני”. נשמע כמו חוזה שכירות, לא?
– אמא, זו מין טירוף.
– זה הליך גירושין, יעלי. הכול כאן הופך קצת משוגע.
ענת מזגה לעצמה תה, התיישבה וחיבקה את הספל בשתי ידיים. במטבח ריח של אוכל וריח של בית. הריח הזה מלווה אותה מהיום שנכנסו לדירה ב-2010. אז קנו אותה יחד, בחרו יחד, שיפצו יחד. היא בעצמה צבעה את הקירות במטבח. בחרה צבעים לאורך שבועות, עם דוגמיות צבע, בשמש של חוף, בסלון ובגינה.
אבל הדירה על שמו של גדי. כי זה “יותר נוח, ענת, מה זה משנה על מי, אנחנו משפחה”. היא הסכימה. לא היה לה אכפת, הייתה בטוחה שהם לנצח.
– מה תמר רפאלי אומרת? – שאלה יעל.
– היא אומרת שייקח זמן. שהתהליך לא יהיה קצר. שהעמדה שלי חלשה לגבי הרכוש, כי אין לי הכנסה או הוכחות לתרומה כספית לבית. אין ותק, אין תלושי משכורת, אין מה לשים על השולחן ולהגיד: הנה, גם אני תרמתי.
– אבל תרמת, עשית הכול!
– עבודה בבית, יעלי, לא נראית בחוק. לפחות זה מה שעורך הדין של גדי אומר. – ענת לגמה מהתה. – אבל אולי נמצא פתרון.
אמרה את זה ברוגע. כל כך רגוע, שיעל הביטה בה מופתעת.
למחרת ענת הוציאה מחברת עבה והתחילה לכתוב. כתבה שעות, מסודר, כמו שהיא רגילה. אימה אמרה לה פעם: אם את רוצה להבין משהו מסובך, תכתבי הכל על נייר. לנייר יש סבלנות.
היא כתבה על כל שעשתה במשך שש עשרה שנים, כשלא הופיעה בשום טבלה. ניקתה דירה של שמונים ושבעה מ”ר. בישלה בוקר, צהריים, ערב, כל יום, פרט לימי הגדי שאמר שבא לו מסעדה. לקחה ילדים לביה”ס, לחוגים, לרופאים. נשארה איתם ערים כשהיו חולים. ארגנה שלושה מעברים דירה, שלושה ערים, שלוש מסגרות לילדים, שלוש דירות להפוך לבית.
קיבלה בבית שותפים של גדי. זכרה שמות של נשותיהם וילדיהם, קנתה מתנות נכונות, סידרה שולחנות שכולם אמרו: “איזה מזל יש לך, גדי”. גדי חייך, כאילו מדובר ברהיט יפה.
הייתה העוזרת הארגונית האישית שלו, בלי לקרוא לעצמה ככה. תזכרה אותו בפגישות, דיברה עם אנשים כשהיה טרוד, עשתה סדר בניירות שהביא מהעבודה. יש לה תואר חלקי בכלכלה, שלא השלימה עזבה הכל בשביל אותו המעבר, וראש שיודע לספור.
כשהמחברת הייתה שליש מלא, התקשרה לתמר רפאלי.
– אני רוצה להכין דו”ח כלכלי, – אמרה מיד. – מפורט. לפי מחירי השוק של כל תפקיד עוזרת, טבחית, בייביסיטרית, פסיכולוגית, עוזרת-אישית, מפיקת אירועים לחשב כמה גדי היה משלם אם זה היה שירות חיצוני.
תמר רגע שקלה.
– זה מהלך לא רגיל, – אמרה.
– אין איסור, נכון?
– לא. להפך. לפעמים זה עוזר לשופט להעריך תרומה שאינה כספית.
– אז אני עושה את זה.
עבדה על כך שבועיים. זו הייתה חוויה משונה ומשחררת. התקשרה לחברות ניקיון ושאלה מחירי ניקוי דירה של שלושה חדרים. בדקה מה שווה טבחית ביתית, בייביסיטר, עוזרת אישית. עמדה על מחירי ייעוץ פסיכולוגי הרי שנים הקשיבה לגדי מתלונן על עבודה ושלחצים. המספרים תפסו גובה.
ניקיון פעמיים בשבוע. בישול יומיומי. שמרטפות בשבע השנים הראשונות. עוזרת אישית חצי משרה. הפקה של ארבעה ערבי חברה בשנה. מאות שעות הקשבה לבעיות. הסכום הסופי גרם לה לעצור, לקרוא שוב ושוב. סגרה את המחברת, עמדה, הלכה מהסלון לחלון, ראתה את סוף החורף במרץ הקפוא.
לא רק סיפור חיים מסמך כספי.
– תמר, – הניחה הדפים על השולחן בפגישה – סיכמתי. שש עשרה שנה. בלי לכלול הפסד קריירה ומעברים.
תמר עיינה, עברה דף דף. אחר הסירה משקפיים והביטה בענת.
– עבודה יסודית מאוד.
– זו היכולת הכי חזקה שלי, – ענת ענת.
– זה טיעון חזק. אבל אין אחידות בפסיקות. – החזירה את המשקפיים. – ענת, אני רוצה לשאול משהו אחר. היית מעורבת בעסקים של גדי?
ענת קפאה רגע.
– למה הכוונה?
– האם טיפלת בניירות שלו, בחוזים, במסמכים? מה ראית?
היא שתקה. נזכרה בפולדרים שגדי הביא, בהעברות של חברות שלכאורה לא קיימות, במאות אלפי שקלים שראתה בטעות באתר של בנק. לא רצתה לחשוב אז. זה היה “שלו”, לא שלה.
או שגם שלה?
– ראיתי חלק, – אמרה לבסוף. – לא הכל, אבל מספיק.
– ספרי לי, – ביקשה תמר ברוגע.
ענת סיפרה. לאט, בסדר. על חברה בשם “שפע-בינוי”, שגדי תמיד הזכיר, שלא הופיעה אצלו בדוחות. על העברות שראתה במקרה במחשב, כשהוא קרא לה לבדוק משהו. ראתה לשנייה מספרים שלא שכחה עד היום.
הייתה פעם, בערב בבית, כשאספה כלים, שני אורחים לחששו ביניהם, חשבו שהיא כבר יצאה. היא שמעה. זכרה שמות הייתה לה זיכרון פנומנלי, שגדי תמיד העיר עליו.
תמר כתבה בפנקס. כענת סיימה, הייתה שתיקה קצרה.
– ענת, זה משמעותי. אני לא אקבע כרגע צריכה עיון מעמיק. רק אומר לך: לבעלך יש סיכון לא קטן לשמו הטוב. יש מי שזה לא ימצא חן בעיניו אם חלק מהמידע הזה יגיע לרשויות.
– אני מבינה.
– גם ברור שאת לא מתכוונת לדווח. רק מציינות, שיש מידע כחלק מהמו”מ להסכם.
– נכון.
– את מסכימה?
ענת הישירה עיניים.
– תמר, הוא רוצה לקחת ממני מעיל שהוא בעצמו נתן. להשאיר אותי בלי דירה, בלי פיצוי ובלי עשרים ושלוש שנה שנתתי למשפחה הזאת. כן, אני מסכימה.
תמר הנהנה.
– מתחילות.
באמצע אפריל גדי התקשר בעצמו. לא דרך עורך דין ישירות. שמה הופיע על הצג, והיא הביטה בו כמה שניות. עבורו הייתה ענת כהן, הצד השני. לא “ענתי”, לא כמו שתמיד קראו לה. לא עוד.
– כן, – ענתה.
– ענת. – דיבר חלש, כמעט לוחש. לא ככה דיבר במשך חמש שנים אחרונות. רוב הזמן צעק, או שמר על קור רוח מוגזם. – קיבלתי… את הדו”ח שלך.
– כן. תמר שלחה לעורך הדין שלך.
– רשומים שם… תעריפים.
– תעריפי שירותי הבית שלי.
– ענת, זה… זה נורא, למדוד ככה.
היא חשה בתוכה משהו שקט וקשה.
– גדי, אתה הגעת לעורך הדין עם רשימה של מוצרים מהבית שרצית חזרה. קראת למתנות “נכסים”. אתה התחלת לספור. אני רק המשכתי.
הוא שתק. יכלה לשמוע את נשימתו.
– והייתה גם הודעה מצורפת. תוספת מטעמה.
– אני יודעת.
– ענת, שם… מוסגר רמז ל…
– גדי, – קטע אותו ברכות, – אני מציעה שתפגוש אותי. לא אצל עורכי הדין. פנים אל פנים, שלא נבזבז זמן בבית משפט.
הייתה הפסקה ארוכה.
– בסדר, – הסכים לבסוף.
נפגשו בבית קפה על הטיילת, היכן שפעם טיילו עם הילדים לאחר שעברו לירושלים. היא הקדימה, בחרה שולחן ליד החלון, הזמינה קפה. הביטה בירקון שזרם; מי מרץ, קרים וזורמים.
גדי נכנס, מיד הבחין בה. הזדקן החודשים האלה. או שהיא ראתה אותו אחרת עכשיו, כצד שני, לא כבעל. הוא התיישב, הזמין משהו, עיין בתפריט מבלי באמת להתעניין.
– את נראית טוב, – אמר.
– גדי, לא עכשיו.
– בסדר. – הניח תפריט. – מה את רוצה?
– את הדירה. – הפעם אמרה זאת פשוט. – זו שאנחנו גרים בה. על שמי. ופיצוי כספי. הסכום שלי בתחתית הדו”ח, בחרתי מינימום, בכוונה. בלי תביעות על דברים שנמצאים בדירה.
הוא הביט בה.
– ואז?
– ואז הכול נגמר. הסכם גישור, כל אחד ממשיך בחייו.
– ומה לגבי המידע ששלחה עורך דינך?
– נשאר אצלי. לא מעניינת אותי, אבל נמצא איתי, ברור?
היא אמרה זאת בשקט מוחלט. לא איום עובדה מובנת מאליה, כמו תחזית מזג האוויר, כמו לוח הכפל.
גדי הסתכל על השולחן, ואז עליה.
– השתנית, ענת.
– לא, – ענתה. – פשוט נהייתי אני.
ראה את המבט שלו, ואמרה: – זה היה נישואין ארוכים, גדי. לא צריכה שהסיום יהיה מכוער. לא בעבור הילדים, לא בשבילי. אני מבקשת פחות ממה שמגיע לי.
הוא הנהן. לאט, ככל שהתקשה לו.
– אתייעץ עם העורך דין.
– בסדר.
סיימה את הקפה, לבשה מעיל.
– שמור על עצמך, גדי, – אמרה, והופתעה שזה נאמר בלי טיפת לגלוג. פשוט לא רצתה לו רע, ורצתה לכבות הכול.
יצאה לטיילת. הרוח נשבה, ריח של ים ושל אביב באוויר, ברקע קריאות שחפים. ענת חשבה על צדק במשפחה שחשבה תמיד שבמקום שיש אהבה הוא מובן מאליו. מתברר שלא. על צדק צריך להילחם. לא בזעם, לא בכוח. אבל להיאבק.
שלושה שבועות אחרי זה נחתם ההסכם.
לפי ההסכם, הדירה נרשמה על שמה של ענת. פיצוי כספי חודשי נוסף, בדיוק כפי שביקשה. לא חלום חייה אבל סכום שמאפשר להתחיל מחדש, לנשום.
היום שחתמו, נכנסה הביתה, פנתה ישר למטבח, אותו צבעה בעצמה לפני שבע שנים. עמדה מול החלון, התבוננה בשגרה. חצר אפריל, שלוליות, ילדים, זקנה עם כלב. הרגישה לאט כאילו מתיישרת, כאילו השתחררה מישיבה לא נוחה ממושכת.
יעל התקשרה.
– אמא, איך את מרגישה?
– טוב, יעל. באמת טוב.
– באמת?
– באמת. תבואי בסוף השבוע? אני אכין עוגה. בואי נציין את זה.
– מה “נציין”?
– התחלה חדשה, – ענת צחקה. זה היה צחוק אמיתי וקל. – רק עוגה ושיחה, בבית.
– אגיע, – שמעה יעל הקלה בקולה.
ארז שלח הודעה בערב: “אמא, שמעתי שנגמר הכול. כל הכבוד באמת”. ענת קראה שלוש פעמים, הניחה את הנייד. לא נזקקה לאישורו, אבל היה בזה משהו טוב לא חובה, אבל משמח כשיש.
בשבועות אחר כך עבדה על בירוקרטיה. העברת דירה, חשבונות, מסמכים. פתחה חשבון עצמאי בבנק אחד שגדי אף פעם לא ראה. זה היה פריט קטן תחושת חירות ענקית.
יום אחד עיינה בדו”ח הכלכלי, זה שהכינה בפברואר. ידעה: היא יודעת לספור, מבינה מסמכים. יש לה תואר חצי, אבל הראש תמיד עובד.
כתבה עוד שורה ועוד אחת. הרימה טלפון, חיפשה באינטרנט מידע על פתיחת עסק קטן, השכרת משרד. מצאה מאמרים על קורסים שנשים בגילה מחפשות מי ששנים לא עבדו ורוצות להיות עצמאיות.
זה נדבק. קורסי חשבונאות לנשים. בדיוק לכאלה כמוה שיודעות לעשות סדר, לנהל ולהתארגן, אבל עבודתן הייתה שקופה. ללא ותק; מה שלימדו אותן אף פעם לא קיבלו עליו שכר. עכשיו רוצות התחלה.
התקשרה לחברה ותיקה, נועה, שלא ראתה כמעט שנה.
– נועה, יש לך רגע?
– ענת! דווקא חשבתי להתקשר. שמרתי שאת בשינוי.
– כן, השתניתי. רוצה לדבר איתך. עבדת פעם במרכז קורסים, נכון?
– כן, עזבתי לפני שנתיים.
– תספרי לי על זה. אני צריכה להבין איך מתנהל שוק הקורסים.
נועה צחקה.
– את מפתיעה. תבואי מחר, נשב.
הגיעה אליה למחרת, ישבו במטבח, שוחחו שעות. נועה סיפרה וכתבה ענת הערות. אחר כך סיפרה ענת ונועה הקשיבה. עברו שלוש שעות.
כשיצאה, נועה אמרה ברצינות:
– ענת, לא כל אחת הייתה מסוגלת למה שעשית. להכין דו”ח כזה צריך מוח ברזל.
– לא הייתה לי ברירה.
– אל תגידי כך. השכנה שלי, כשהבעל עזב, שלוש שנים בכתה ולא יצאה מהמקום. את, בחודשים, בנית הכל מחדש.
ענת לבשה מעיל, הסתובבה בכניסה.
– נועה, תוכלי להיות חלק מזה איתי? לא כעובדת. כשותפה.
נועה הביטה בה.
– את רצינית?
– מאוד.
– תני לי לחשוב.
– בטח.
שניים לאחר מכן נועה התקשרה.
– אני בפנים, – אמרה. – אבל לאט. אני לא יודעת להמר בענק.
– גם אני לא, – חייכה ענת. – מתחילות בקטן.
הקיץ התמלא עבודה. לא עבודת הבית הנעלמת: הרצפה מתלכלכת שוב, הארוחה נטרפת, חולצות מתקמטות. זו הייתה עבודה עם תוצאה. רואים אותה.
שכרו משרד קטן בבניין משרדים ברמת גן. ארבעה חדרים, מטבחון, מזכירות. נועה ניהלה את הסידורים, ענת בנתה את תוכנית הקורסים. הן בחרו שם “החשבון שלי”. זה קפץ לענת בראש מאז פתחה את החשבון לבד באביב ושזה *שלה* בלבד. נועה אהבה.
הכיתה הראשונה שנים עשר נשים. רובן עם סיפור דומה: חוסר ביטחון, שנים ללא עבודה, הרגשה שהן אבודות. ענת זיהתה עצמה בכל אחת. לימדה בעברית פשוטה כיצד לבנות תקציב, איפה חשוב לדעת לספור בעצמך, איך להבחין כשירות ומסמך חוקי. הסבירה שערך העבודה בבית הוא אמיתי אפילו אם אף פעם לא חשבו על כך.
יום אחד בשיעור, אחת המשתתפות, ורד, שאלה בשקט:
– ענת, את מדברת כאילו עברת את זה.
– עברתי, – ענת חייכה.
בכיתה היה שקט.
– ומה עזר לך? – שאלה ורד.
– נייר ועפרון, – ענתה ענת. – לכתוב כל מה שאת יודעת לעשות. לראות. פתאום מגלים שעשית הרבה יותר ממה שחשבת.
הסתיו בישראל בא פתאום וקצר. אוקטובר, העצים התקרחו בשבוע, השמיים נעשו נמוכים. ענת דווקא אהבה את הסתיו, השקיפות שלו.
המחזור השני: עשרים נשים. התקדמות יפה. נועה אמרה מצוין. הן תכננו שנה קדימה. בערבים, ענת הגיעה לדירה *שלה*. בישלה לעצמה, לפעמים השקיעה, לפעמים לא עשתה הכול כי רצתה, לא כי צריכה.
שיחות עם יעל וארז, קריאה, סדרות שחוללה, פעם אף צפתה בסרטים שגדי טען שהם משעממים. גילתה שהם בכלל לא.
פעם פגשה את גדי במקרה בסופרמרקט, בתור לקופה. עמד עם מישהי צעירה, בת שלושים וחמש בערך. ענת זיהתה ראשונה, לא זזה ולא מיהרה.
כשהבחין בה, ראשה בִּפְנֵי רגע. היא לא פירשה מה היה שם בעיניים.
– ענת, – אמר.
– שלום, גדי, – ענתה בשקט.
שתיקה קצרה, מטעינה. עשרים ושלוש שנים מתבוננות זו בזו דרך תור לסופר. אחר כך הוא הנהן, היא הנהנה, וזהו.
יצאה, עמדה ברחוב. היה קר, ריח של גשם שטרם ירד. לא חשה שום דבר: לא כאב, לא מרירות, לא הקלה. רק חלל. לא קר ולא עוין רק חלל כמו חדר שפינו ממנו את הרהיטים הישנים. פתאום יש בו מקום.
המשיכה בדרך, חושבת מבחוץ סיפור חיים נראה סתם גירושין. עוד סדק משפחתי, עוד חלוקת רכוש. אלפי מקרים כאלה בשנה. מבפנים זו למידת הליכה מחדש, למצוא רגליים משל עצמך.
והיא מצאה אותן. לא מיד, לא בקלות מצאה.
בנובמבר הגיעה תלמידה חדשה, ורד הביאה אותה. בת ארבעים ושמונה בערך, ידיים תפוסות, כל הזמן מהססות. שמה רונית.
לאחר השיעור פנתה אל ענת בשקט:
– ענת, בעלי אומר שאני כלום. שאני לא שווה כלום, ושבלעדייו אאבד. אני מתחילה להאמין לו.
ענת ראתה בה משהו מעצמה לא אותו דבר, אבל דומה.
– את יודעת לנהל בית? – שאלה.
– כן.
– יודעת לארגן, לתזכר, לחשוב מראש?
– ברור.
– יודעת לדבר, להרגיע, לפתור בעיות?
– כנראה שכן.
– אז את שווה המון, – אמרה ענת. – רק לא לימדו אותך להגדיר נכון מה את יודעת. בשביל זה אנחנו כאן.
רונית הביטה בה כאילו גילתה משהו שביקשה לשמוע שנים.
– באמת? – לחשה.
– באמת.
ערב אחד יצאה מהקורסים, מאוחר, וצועדת לבדה ברחוב דרך האורות, האנשים, ניחוח של חורף מתקרב וקצת שמחה בחלונות מוארים, קישוטים מוקדמים.
חושבת על רונית. על ורד. על אותן עשר נשים ראשונות, שכבר מצאו עבודה או הקימו עסק קטן, או קיבלו אומץ לדבר סוף סוף עם הבעל. יודעת: לא כאן לחנך רק להראות שאפשר לספור גם אחרת. שהנעלם אפשר להפוך לנראה.
נעצרה ליד הירקון. מקום אהוב עליה. המים כהים, אורות הארובות משתקפים, ריח קר. קראה הודעה מיעל: “אמא, אגיע מחר, אביא משהו טעים. אוהבת”.
הקלידה: “אני מחכה. תבואי מוקדם”.
עמדה עוד רגע. חשבה להתחיל מחדש אחרי גירושין: כולם מציירים את זה כמו מסיבה, או טרגדיה. בפועל זה פשוט יום חדש. קמה, שותפת פנים, מכינה תה, מביטה בדירה שהיא שלה, על פי חוק. חושבת: כדאי להזיז את הספה, שנים רציתי, תמיד גדי אמר, “עזבי, זה בסדר”. מתקשרת לבת. הולכת לעבודה. חוזרת בערב.
הבית שלה. העבודה שלה. החיים שלה.
לא ניצחון ולא סוף עולמות. פשוט התחלה שקטה, אמיתית.
הלכה הביתה.
למחרת יעל באה מוקדם עם עוגה חדשה, סיפרה בהתרגשות על העבודה. ישבו במטבח, ליד החלון בצבע שענת בחרה. שמש קרה של נובמבר.
– אמא, – אמרה יעל, – אפשר לשאול משהו?
– תשאלי.
– לא חבל לך? כל השנים. כל המאמצים, ובסוף כך.
ענת אחזה ספל בשתי ידיים, חשבה רגע.
– תראי, יעל, – אמרה לבסוף. – חבל, בטח. היו שנים שנתתי, שלא יחזרו. מאמצים שאין להם ערך לאחור. זה כואב.
יעל קשבה בשקט.
– אבל אני לא מצטערת עליכן, לא מצטערת על מה שאני יודעת לעשות. ולא על מה שלמדתי ברגע שהייתי עם הגב לקיר. כל החיים חשבתי שהערך שלי הוא בלהיות נחוצה לאחרים אמא טובה, אישה טובה. שיהיה טוב מסביב. בסוף גיליתי שיש בי גם ערך לעצמי. זה הבנתי רק עכשיו, בגיל חמישים ושתיים.
– זה לא מאוחר, אמא.
– נכון, – הסכימה ענת. – אף פעם לא מאוחר.
שתקו, והשתיקה הייתה נינוחה.
– אפשר להביא חברה לקורס? – יעל שאלה, – פוטרה לא מזמן, מבולבלת קצת.
– ברור, – ענת חייכה. – עוד מעט מתחיל מחזור ינואר.
מאחורי החלון, שלג ראשון, עדין, לאט נוזל על גגות, מכוניות, ענפי העצים. ענת הביטה ואמרה לעצמה: החורף הזה בכלל לא מפחיד.
