אני לא חיפשתי את “אהבת נעוריי” שליאני בת 62… אבל ברגע שאחת מתלמידותיי ערכה איתי ראיון, גיליתי שהוא חיפש אותי ארבעים שנה… אבל זאת הייתה רק ההתחלה. עם הזמן גיליתי את עברו האמיתיהוא השתנה לבלי הכר…
אני כבר ארבעים שנה מורה לספרות בבית ספר תיכון בירושלים. החיים שלי חוזרים על עצמם במעגל: תורנות במסדרון, שירי יהודה עמיחי, תה פושר ועבודות הגשה שנופלות כמו גשם חורפי.
בכל חורף, בדצמבר, אני מטילה על תלמידיי פרויקט: “ראיון עם אדם מבוגר על זיכרון חג משמעותי”. הרוב נאנחים בשקט.
משימה שמעוררת אצלם רתיעה.
אבל השנה, יעלי, הילדה הכי שקטה בכיתה, ניגשה אליי אחרי הצלצול.
“מורה נעמהאפשר לראיין דווקא אותך?” היא שאלה ובידה דף המשימה.
גיחכתי: “אוי, יקירה, הסיפורים שלי רגילים ומשעממים. דברי עם סבתא שלך, או עם שכן, מישהו שהיה לו פעם ערב פורים מיוחד!”
אבל היא התעקשה: “אני רוצה לראיין רק אותך.” המבט שלה היה חזק ואמיץ.
לבסוף נכנעתי: “טוב, מחר אחרי שיעור, אבל אם תשאלי אותי על עוגת אגוזים או לביבות, אגלה לך שהן לא טעימות כמו שנראה.” היא חייכה: “סגרנו.”
נוסטלגיה וחלומות חיוורים
למחרת, היא התיישבה מולי בכיתה הריקה, פתחה מחברת חדשה, התנדנדה על הכיסא.
היא שאלה בשקט: “איך נראו החגים בילדותך?”
סיפרתי לה על עוגת אגוזים שנפלה לי על הרצפה, על איך שאבא שלי היה שר שירי חנוכה בקול סדוק, ועל השנה ההיא שבה החנוכיה שלנו התעקמה, כמו שמישהו נרדם באמצע ההדלקה.
“אני יכולה לשאול משהו אישי?”
כששאלה אם פעם בחג הרגשתי התאהבות, פצע ישן נדלק בי מחדש.
“איתו, שמו היה דגן.” היינו צעירים, משוגעים, מלאי חלומות על עתיד שלא ידענו עליו כלום.
ארבעים שנות חיפוש
עברו כמה ימים, ויעלי חזרה, עם טלפון ביד ופנים מסוקרנות. “מורה, נדמה לי שמצאתי אותו!”
לא הבנתי: “את מי מצאת?”
היא הצביעה על ההודעה שעל המסך: “מחפש את הבחורה שאהבתי לפני ארבעים שנה.” הלב שלי ניתר. אהבה
זה היה מעל ומעבר למה שדמיינתי.
התמונה במסך הייתה… שלי, כשעוד הייתי בת 17, עם מעיל כחול ושן עקומה.
“תרצי שאכתוב לו?” היא שאלה. לא הצלחתי להוציא מילה.
כשיעלי אמרה שהיא יכולה לקשר בינינו, התעורר בי משהו ישן ונשכח. לא האמנתיהוא לא שכח אותי, הוא באמת חיפש אותי גם אחרי כל השנים.
התחלנו לשלוח הודעות ותיאמנו פגישה בבית קפה בשוק מחנה יהודה. בחרתי בגדים שמרגישים אני, כזו של היום.
פגישה ששינתה הכול
כשראיתי אותו, הוא כבר היה אדם אחר, אבל העינייםאותן עינייםחמות וישרות. “נעמה,” הוא אמר, ובאותו רגע, בין עבר להווה, הבנתילא איבדנו זה את זו.
הדיבור שלנו לקח אותנו למקומות רחוקים, לדמויות נשכחות, לחלומות ישנים ומוזרים שנשארו מתחת לפני השגרה. דיברנו שעות; כל אחד מספר איך המשיך, אבל אף פעם לא שכח.
“כל השנים היית לי מישהי מיוחדת,” הוא לחש.
באותו רגע הבנתי שאולי החיים עוד לא סגרו את חלונם; שנינו לא קיבלנו הזדמנות אז, אבל עכשיו אפשר אולי לתפור יחד סיפור אחר, חדש.
סיכום באמצע רחוב חלום
עברנו כבר כל כך הרבה, אבל הפגישה עם דגן נתנה לי להבין: תקווה לא נכחדת, תמיד אפשר להתחיל מחדש. אולי זה סוד החייםהאפשרות לחלום, גם אם זה נראה לא הגיוני, דווקא עכשיו, בעיר מתקמרת, בלב הלילה הירושלמי, כשמטבע של עשר שקלים מסתובב על השולחן ואני שוב מרגישה בת שבע עשרה.
