גם אני נחנקתי
דניאל הודיע על זה ביום ראשון בערב, בדיוק כשעדי קיפלה חולצות מגוהצות לערימות סימטריות. הוא פסע אל חדר השינה, התיישב על קצה המיטה ואמר את זה כאילו הוא מודיע שצריך להחליף לראש ברז במטבח.
עדי, אני נחנק.
היא לא הרימה את העיניים, רק הניחה חולצה אחת, לקחה אחרת.
ממה?
מהכל. מהיומיום הזה, מהרוטינה. שכל יום חוזר על עצמו: לקום, לאכול, לצאת לעבודה, לחזור, לאכול, לישון. ושוב מההתחלה.
עדי סידרה בזהירות את השרוולים, החזירה צווארון, בלי להפסיק. הייתה בת חמישים ושתיים, הוא חמישים וארבע. עשרים ושש שנים גרו בדירה הזאת ברחוב רימון, גידלו את יובל, שכבר חמש שנים גר בירושלים ומתקשר בעיקר בחגים.
ומה אתה מציע? שאלה רגועה.
אני רוצה לעזוב.
כאן היא עצרה. לא כי פחדה אלא כי פשוט הביטה בו כמו שמביטים במישהו שאומר בדיוק את מה שחיכית שישמיע.
לעזוב לאן?
לשכור דירה. להיות לבד. לנשום.
בסדר, אמרה עדי, ועברה לחולצה הבאה.
דניאל חיכה לתגובה אחרת. הוא התקדם מעט אליה.
את לא רוצה להגיד משהו?
מה יש להגיד? אתה בן אדם מבוגר, דני. רוצה ללכת? תלך.
את לא תצעקי?
עדי קיפלה עוד חולצה, הניחה על הערימה והסתכלה עליו סוף סוף ישירות.
לא. אבל יש לי תנאי אחד.
איזה?
אל תתקשר אליי בשאלות של בית. איפה זה נמצא, איך מפעילים משהו, לאן שמתי כלים. תסתדר לבד.
הוא שתק.
זה הכל?
זה הכל.
דניאל לא ידע מה לעשות. התכונן לדמעות, להאשמות, לתפילה לחזור, לסיפורים על יובל, על השנים. אפילו סימן בראשו מה היה עונה. ועדי קיפלה חולצות.
טוב, אמר לבסוף. אז אני אורז.
תארוז.
הלך לחדר הארונות. עמד שם המון, הביט במדפים. התחיל להכניס לתיק ג’ינסים, חולצות טריקו, גרביים. לקח מכונת גילוח, מטען לטלפון, ספר שלא קרא חצי שנה. יצא למבואה. עדי כבר הייתה במטבח, נשמעו רעשים.
אני הולך, קרא לעבר המטבח.
בהצלחה, ענתה מאחור.
הדלת נטרקה. הוא עמד רגע במדרגות, המתין. לא לשום דבר. לא צעדים נפסקים מעבר לדלת, לא תנועה. דממה.
לחץ על כפתור המעלית.
***
את הדירה מצא ביומיים, דרך חבר של חבר. דירת חדר קטנה ברחוב שקד, קומה רביעית, החלון פונה לחניה – לא לים, לא לנוף. בעל הבית, איש זקן עם כיפה, הראה הכל במהירות, ביקש כסף מראש לחודשיים (בשקלים – כמעט שש אלף), ואז הלך. היה בסלון ספה, שולחן, שני כיסאות, מקרר שתיקתו מזמן אל תוך הלילה, וכירה גז עם להבה צולעת. הווילונות צהובים מחומצן, כמו חומוס ביום רע.
דניאל הניח את התיק, התיישב על הספה והביט סביב.
השקט היה עצום. אף אחד לא הלך שם בין החדרים, אף אחד לא הדליק טלוויזיה, לא קרא לו לארוחת ערב. הוא שכב על הגב, ידיים מאחורי הראש וחשב: הנה, הנה החופש.
יומיים ראשונים עוד היו כמעט טובים. התעורר מתי שתרצה, אכל מה שבא, או מה שנשאר במקרר מהקנייה הזולה בסופר, הסתובב בדירה רק בגרביים ואף אחד לא צריך לדעת. בערב התקשר לידידו ירון, שוחחו ארוכות, ירון צחק: צודק דני, היית צריך לצאת מזה מזמן.
ביום השלישי נגמרו לו הגרביים הנקיים.
הוא בחן את מכונת הכביסה קטנה ועגלגלה שבשירותים. פתח את הדלת, סגר. חיפש אבקת כביסה, מצא מתחת לכיור, קרא: לצבעוני ולבהיר. שפך בלי לחשוב, בחר תוכנית, לחץ.
היא זמזמה.
אחרי שעה פתח, הוציא: גרביים רטובים, ורודים קלות. לא תפס בהתחלה למה, ואז נזכר שדחף פנימה עם גרביים חולצת טריקו אדומה חדשה.
תלה על הרדיאטור. התייבשו רק בערב למחרת.
ביום הרביעי החליט לבשל אוכל כמו שצריך: קנה חזה עוף, תפוחי אדמה, בצל. מצא מחבת משופשפת, שם שמן, נבהל כמה ריחש. הניח את החזה שלם, נדבק. התפודים דרשו ממנו הרבה, בערך חצי הלכה קליפתם לפח. בצל צרב עיניים.
בסוף, על הצלחת, היה משהו חום-לבן, קשה מבחוץ, ביצה רכה באמצע.
אכל חצי. זרק השאריות, הזמין משלוח מהפלאפל הסמוך.
אחרי שבוע ישב לסכם הוצאות. מצא שהוציא על משלוחים סכום כמו שהם בזבזו יחד על קניות חודש. צריך להתעשת, אמר לעצמו, קנה בסופר, בישל קוסקוס. יצא לו בסדר, נרגע קצת.
אבל השגרה דחקה בו מכל גבול, אילמת, כמו גל שמטביע.
***
הפריצה הגיעה ביום העשירי.
דניאל התקלח וראה שהמים לא יורדים. הביט: השלולית הלכה ותפחה. נזכר, עדי תמיד אמרה תנקה את הסיפון, שלא תהיה סתימה. הוא הנהן אז, יצא לסלון.
ירד על הברכיים, הדף את הרגל – סיפון. צינור, עוד צינור, מתאם פלסטיק לבן. הוא ליבן אותו קלות, ברגע אחד נקרע והרעש היה כמו נהר. לא נשפך. פרץ. קר, שחור.
הוא קפץ, החליק, אחז במגבת נפלה. ניסה להחזיר המתאם, המים עדיין. שטפו את השטיח, החדירו את המטבח.
רץ לסלון, טביעות רגליים רטובות מאחוריו, שלף את הסלולרי והקליד איך עוצרים מים בבית. נזכר שבעל הבית דיבר על ברז ראשי מתחת לכיור. רץ, סגר. שקט.
חזר לאריחים. דלת המקלחת נראתה כמו אחרי הצפה. השטיח רטוב, הרצפה מחליקה. הסיפון מטפטף.
דניאל ישב במסדרון, בבוקסר, ובהה בקיר.
המחשבה הראשונה: עדי. לא מחשבה, רפלקס להתקשר. האצבעות כבר בחרו את שמה, ואז נזכר בקולה: אל תתקשר.
הניח את הפלאפון. ניסה פעם שנייה. לא לעדי. לירון.
ירון, אתה יודע לתקן סיפון?
מה? רעשים ברקע.
סיפון, במקלחת. התפוצץ.
דני, אין לי מושג. תמיד אני מזמין שרברב. רוצה מספר?
השרברב בא למחרת. סידר הכל ברבע שעה, פירק, קנה אטם חדש, מאלף חמש מאות שקלים. דניאל פשוט בוהה בו רגע.
זו מחיר רגיל?
רגיל, אמר השרברב בעייפות, הלך.
דניאל סגר את הדלת, וחשב: עדי אף פעם לא קראה לשרברב. תמיד סידרה בידיים שקטות מה שהיה צריך. מתי? לא היה מושג. כמו שמזג האוויר פשוט קורה.
***
ובתוך כל זה נבטה בו מחשבה שנראתה הגיונית.
הרים טלפון לנעמה, שהייתה פעם לפני עשרים שנים בדיוק כמעט רומן, עד שהכיר את עדי. נעמה גרושה כבר שנים, ידע מהחבר’ה. נפגשו באירועים, חייכו.
נעמה, שלום, זה דני קשת.
דני? הופתעה. וואו, שנים.
אני… גר לבד עכשיו. חשבתי, אולי נפגש?
היא שתקה שנייה.
לבד ממי?
מהאישה.
נפרדתם?
בתהליך.
מבינה, הקול שלה התחלף, נהיה זהיר. יאללה, בוא ניפגש.
נפגשו בבית קפה לבן בשדרות חן. נעמה הגיעה במעיל אלגנטי, שיער קצר, נראתה טוב. לקחו יין, סיפרו על מכרים, ואז היא:
מה איתך בעצם?
עובד בחברה קבלנית, כמו תמיד. מנהל רכש.
וגר?
שוכר ברחוב שקד.
שם יפה?
רצה להגיד כן, יצא: נחמד. המכונת כביסה לא סוחטת טוב, הכירה מתחרפנת.
המבט שלה: חמלה. לא רומנטית, כזאת של מי שמבין משהו תקוע.
הבנתי.
השיחה גוועה. היא שאלה על יובל, הוא סיפר, היא עדכנה על בתה. שתו עוד כוס יין, היא אמרה שיש לה לקום מוקדם, נפרדו ברוגע בכניסה.
הוא חזר לדירה המושאלת. במקרר לא נשאר שום דבר, הסופרים סגורים. מצא במזווה חבילת פסטה מהירה, מים מהקומקום.
נעמה לא התקשרה שוב. גם הוא לא.
***
בערך אז, החליט לנסות לפגוש חברים. התקשר לירון בוא שישי, רק עד שמונה, לעינת יש אסיפת הורים. התקשר לאורי אפשר, רק תיקח אותי אחר כך, נוסעים להורים של שלי בשבת.
נפגשו בשלושה בבר קטן ליד רכבת מרכז. שתו בירות, דברו על כדורגל, על העבודה. ואז ירון:
נו, איך אתה שם, חי כמו מלך?
בסדר, דניאל מניף גבה.
עדי לא מתקשרת?
לא.
ירון ואורי החליפו מבט.
לא? שאל אורי.
בכלל לא.
ירון טייטף את הבירה.
אשתי הייתה מתקשרת שלוש פעמים ביום.
עדי לא, חזר דניאל.
זה או סימן טוב, או ממש לא, הרהר אורי.
לאיזה צד לא?
שהיא מרוצה גם בלי.
דניאל שתה ולחץ. לא רצה לחשוב על זה, או שחשב על זה כל הזמן בעצם.
בשמונה בדיוק, ירון קם. גם אורי. נפרדו בחיבוק מהיר. כל אחד לביתו.
דניאל נשאר לבד. הזמין עוד בירה. ישב עד הסגירה.
***
עדי בינתיים, ביומיים הראשונים באמת חשה תוהו, אבל מהסוג המוזר. אף לא ריק, אלא תחושת מרווח פתאומי. כאילו מישהו הזיז רהיט, ולא ברור אם טוב או רע.
התקשרה לנעמה, החברה הטובה.
הוא הלך, אמרה עדי.
מה זאת אומרת? לאן?
שכר דירה. אמר שנחנק.
נעמה שתקה, נאנחה.
עדי. את בסדר?
כן. מפתיע אותי.
בוכה?
לא. מוזר, נכון?
אולי תבוא אחר כך?
אולי.
בהמשך התקשרה רותי, שמכירות משירותי בריאות שנים, לא דיפלומטית.
ברוך שפטרנו, פסקה רותי. אמרתי לך עשר שנים.
אמרת מה?
את אישה-בית, בלי משכורת.
רותי, לא מתאים.
מתי עשית משהו בשבילך?
עדי חשבה ולא הצליחה להזכר.
בשנה שעברה הסתפרתי.
זהו.
אחרי שבוע רותי סחבה אותה ליוגה. עדי סירבה, שינתה, הסכימה. חזרה לאימון ראשון עם טרנינג ישן. לא זזה.
ככה זה, חייכה המדריכה.
כבר שבועיים אחר כך התגמשה. הלכה לשלושה אימונים בשבוע, קפה עם רותי לעיתים. שיחות ארוכות בלי לחץ לחזור, לא דני שמגיע רעב.
בלילות קראה. ספרים שנשכחו בתור לסיום, עכשיו קראה לאט, בלי למהר.
פעם אחת יובל מצלצל.
אמא, אבא אומר שהוא גר לחוד.
נכון.
ואתם בסדר?
ככה-ככה, אמרה. לי האמת טוב.
יובל השתתק.
אתם מתגרשים?
לא יודעת. לא חשבתי.
לא עצובה?
בהלם. לא עצובה.
הוא שתק. תמיד עיכל לאט.
טוב. תתקשרי אם צריך.
גם אתה, לא רק בחגים.
***
פעם אחת עמדה עדי באמצע המטבח. שטפה ספל, ופתאום ראתה עשרים ושש שנה. זה הרבה, חצי חיים. היו גם טובים. הדירה בראשית דרכה, יובל קטן, נסיעה לכנרת כשהיה שמח מכלום.
זה כבר לא יחזור, יישאר רק כתמונה באלבום.
חיכתה שהרגש הזה יעבור. עבר, לאט.
שמה את הספל לייבוש, הלכה להתארגן ליוגה.
***
אבישי הופיע פתאום.
זו הייתה רחל מהקומה מתחת בת שמונים, אוצרת סיפורים, תמיד ניצבת במדרגות. ביקשה להחליף לה נורה, כי הבן מגיע רק בשבוע הבא וחשוך. עדי עזרה, שתתה איתה תה, ופתאום הופיע בן אחר לא ההוא, אלא אבישי, לא צפוי. בן ארבעים ושמונה, זקן נאה, עיניים מתעייפות.
אמא, שוב את מנצלת שכן?
עדי הציעה בעצמה, גאה רחל.
תודה, פנה לעדי. הייתי בא בעצמי, לא עלה על דעתי.
שטויות.
עשו שיחת מסדרון קצרה. עבד גם הוא בבנייה, בחברה אחרת. היא ספרה על הנהלת חשבונות. נפרדו.
שלושה ימים אחר כך דפק בעצמו עם סל עגבניות ואמר “רק להעביר תודה על הסיוע”.
באמת לא צריך, קיבלה שוקולד.
אפשר דקה בפנים? להתייעצות על עסקה, אמרת שדני עבד ברכש.
היא חייכה: דני לא בבית, אפשר להעביר לו טלפון.
אין צורך, השיב, הלך. אחרי שבוע טלפן, אמר שמצא פתרון אחר, הציע קפה סתם כך, שכנים.
עדי אמרה כן.
בית קפה סמוך. דיברו על עבודה, על אמו, על איך השכונה השתנתה. היה קשוב, לא קטע, חייך לתוך המשפטים.
היית נשואה הרבה?
עשרים ושש. אולי כבר לא.
קורה, נענה.
הסכימה בלב.
נפגשו עוד פעמיים. הוא לא דרש כלום, רק התקשר, שאל מה שלומה. עדי אהבה את זה את אי המחוייבות. אחרי עשרות שנות מחוייבות, זה היה כמו לפתוח חלון.
***
דניאל התחיל לשים לב שהוא לא יודע לחכות. אף פעם לא חיכה הכל קרה ‘מעצמו’, אוכל הופיע, כביסה הופיעה, תקלות סודרו. עכשיו היה חייב לחכות לבגד שיתייבש, לשרברב שיבוא, לצינון שיעבור.
הבין גם שהוא לא באמת יודע לאכול בשקט. עשרים ושש שנה, לא אכל לבד: יובל, עדי. תמיד מישהו. עכשיו השקט שקט טהור.
התחיל להדליק טלוויזיה בזמן הארוחה.
בשלישית של השבוע הרים טלפון ליובל.
היי בן.
היי אבא. מה איתך?
עובד, גר בשקד.
שמעתי, אמא סיפרה.
ואמא?
יובל שתק מעט.
טוב לה. לפוקדתה, היא הולכת ליוגה.
דניאל שתק. לא הבין איך זה מרגיש.
***
יום עשרים ושלושה, פגש במעלית את השכנה חן, שלושים וחמש, פגש אותה פעם אחת לפני כן.
אתה דייר חדש? חייכה.
זמני, השיב.
עברת מהאישה?
בערך.
כולנו כאלה, ענתה בקלות. אתה מהקומה הרביעית? קודם גר פה אחד ששר בלילה.
כן. בצהוב.
בעל הבית תמיד משכיר לרווקים. “פחות טרחה”, אומר.
נפגשו עוד כמה פעמים במעלית, מדי פעם על דור אל הדואר. פעם עזר לה עם שקיות כבדות. היא הזמינה לתה ריח קינמון בכל המטבח, עציצים, רוגע.
הוא מצא עצמו חושב: פה מסודר, אצלי בכיור עומדים כלים מהבוקר.
פגשותיהם חמקו כך. לא קרה דבר. הוא היה מחשבה בלתי גמורה, משהו נזרק, לא הסתיים.
פעם שאלה:
אתה מתכוון להישאר?
לא יודע.
אתה נראה כמו מישהו שלא החליט.
נכון.
כדאי לא להיתקע שם. חיכיתי שנתיים אחרי גירושין, סתם ביזבזתי שנים.
הוא זכר את זה.
***
ביום השלושים ואחת קנה פרחים בשוק. לא כי ביקשו, ולא בגלל חג. פשוט כי הסתכל על חרציות לבנות, ונזכר שעדי אהבה דווקא חרציות, לא ורדים “ורדים מעיקים מדי”.
לקח זר גדול, שילם מאה עשרים שקל, נסע לרימון.
כל הדרך במטרו אחז בזר, אנשים עם מבטים שונים: חלק מחייכים, חלק לא. דמיין: תגיד מה? תפתח הדלת, אולי תופתע, אולי תשמח. בכל זאת עשרים ושש שנה.
הגיע, לחץ על הפעמון כפתור חדש. שמע קולות. נשי, שלה, אחר כך גברי. לא קולו.
הדלת נפתחה חצי, שרשרת חדשה. עדי נשקפה. הבחינה בזר.
דני.
באתי.
רואה.
הבאתי. הראה זר.
עיניה ביציבון, ללא דמעה, ללא כאב שציפה לו.
דני, אני לא פותחת.
למה?
כי החלפתי מנעול.
אני רואה, אבל בשביל מה?
מאחור דמות גברית. הוא הביט.
מי זה?
לא עניינך, ענתה בשלווה.
עדי חכי. אני… הבנתי כמה דברים.
מה הבנת?
הפה שלו פתוח, נסגר. ניסה לדבר, לא הצליח.
שהיה לי טוב איתך. שלא הערכתי. שזו הייתה טעות.
עדי שתקה. הסתכלה.
דני, נשפה בשקט, ללא טינה. הבנת שטוב לך. אבל לא הבנת מה טוב. אתה חושב שהתגעגעת אליי, אבל התגעגעת למי שגיהצה לך את החולצות.
זה לא הוגן.
אולי. אבל אמת.
עדי, עשרים ושש שנה.
אני יודעת. היו גם טובות. אבל אני לא רוצה עוד עשרים ושש.
לא תתני לי צאנס?
היא הרימה מבט, ארוך.
הדבר הכי מוזר? גם אני התחלתי לנשום. מתברר שגם אני נחנקתי. פשוט לא דיברתי על זה.
הוא עמד עם החרציות.
עדי.
לך, דני. תתקשר ליובל. לא עליי, סתם ככה, דברו.
הדלת נסגרה. בלי טריקה. קליק במנעול.
הוא עמד. הראש של הזר כבר כמעט על הרצפה. חרציות רעננות. לא הבינו.
בחדר מדרגות שקט. דלת אחת הדהדה טלוויזיה מרחוק.
הסתובב, ירד למעלית.
***
המעלית הגיעה מהר. במראה פנים של גבר עם זר, קצת מקומט, מישהו שמשהו בו נגמר, אולי גם משהו החל.
יצא מבניין. היה כבר חושך, פנסי רחוב, אנשים חצו אותם בדרך לבית. צעד לכיוון הרכבת, מחזיק עדיין בזר.
עצר.
ליד ספסל ישבה אישה זקנה, זורקת שאריות בורקס ליונים.
דניאל הניח את הזר על הספסל.
קחי, אם את רוצה.
הביטה, בחנה את הפרחים חרציות.
יפות. לא לקחו?
לא לקחו.
זה קורה, אמרה בשקט, והמשיכה לזרוק ליונים.
דניאל המשיך ללכת. הרחוב היה כמו תמיד, הבתים במקום. חיים המשיכו בדרכם.
איפשהו בעיר עדי סגרה דלת וחזרה לערב שלה.
יובל, אולי, חזר הביתה. היה צריך להתקשר סתם ככה.
בדירת הווילונות הצהובים, הכלים נשארו בכיור.
הוא שלף את הנייד.
***
במטרו, הביט זמן רב בזגוגית השחורה. כלום לא משתקף, פרט לדמותו, קצת עגומה, טשטוש.
מוזר, חשב, בלי לחשוב באמת. הכל מוזר.
הרכבת המשיכה. התחנות מתחלפות. בעגלון אנשים: צעירים, מבוגרים, עייפים, ערים, מוציאים ספרים, טלפונים. לאף אחד לא משנה ממנו, מהחרציות, מהעשרים ושש שנה.
יצא מהתחנה, הלך הביתה.
האוויר כבר קר, ריח של גשם ראשון במדרכה.
דניאל עמד רגע, הביט לשמיים.
לא נראו חריגים.
המשיך הביתה.
***
בשתיים בלילה עוד לא נרדם הביט בתקרה. הווילונות חונקים את האור. המקרר מזמזם מדי פעם. הכל כמו בכל הימים.
ופתאום נזכר.
לפני שמונה או עשר שנים, הוא ועדי נסעו להורים שלה. שקיעות במרפסת, תה ביד, יער בקצה השטח. עדי שתקה. גם הוא. זו הייתה שתיקה חיה, כזו שאינה זקוקה למלים.
אז חשב: טוב כך.
ולא אמר כלום.
רק חשב, ושכח.
שכב בדירת ההשכרה, ניסה להזכר מתי פעם אחרונה חשב כך. לא זכר.
מחוץ לחלון התחיל גשם, לא שלם. ראשון לעונה.
היה שקט.
***
בבוקר קם, הדליק קומקום, חשב שצריך לקנות כוסות נורמליות כאן הכוסות עם שבר. חבל.
חשב להתקשר ליובל.
חשב לבדוק עבודה: המאזן מתקרב, והוא מאחר בכמה משימות.
חשב שוב על עדי: גם היא התחילה לנשום. גם היא נחנקה.
הוא לא ידע. או שידע, אבל לא לקח ללב. היא תמיד שם, תמיד עושה, והוא לא שאל אם היא רוצה, אם היא נהנית, אם זה מה שטבעי לה.
היא הייתה החלק בשגרה שהוא ראה ככלא, ולא הבין: אולי לה זו הייתה אותה כלא רק שהיא בתוכה גיהצה לו חולצות.
הקומקום שרק.
מזג מים לכוס הפגומה, שתה, ישב עם התה.
השלג ירד. הפעם אמיתי, מתמיד, מכסה אדן שלא נמס.
דניאל הוציא את הפלאפון, מצא יובל.
הניח.
הרימה שוב.
היי, יובל. זה אבא. התקשרתי סתם, בלי סיבה. אתה פנוי?
כן, אבא. היי.
מה איתך?
עובד. אצלכם יש שלג?
עכשיו התחיל.
גם כאן.
שתקו שנייה. שתיקה של חיים.
אבא, אמר יובל. איך אתה?
דניאל הביט בחלון. שלג יורד. כלום עדיין לא מן המובן.
בירור, אמר.
תתקשר אם צריך.
אתקשר. גם אתה.
סגרנו.
נפרדו. דניאל שתה תה. התה יצא בסדר.
השלג המשיך.
***
בערך באותו זמן, בצד השני של תל אביב, עדי הביטה מהחלון. קפה בידה, חמימות. אבישי כבר הלך, לא נשאר, ביניהם הבנה: לא למהר.
היא חשבה על דני, לא בכאב ולא באושר. פשוט זיכרון. גבר בפתח עם זר, גדול, מבולבל, מישהו שהחיים חינכו, רק שאין סימן שהפנים באמת.
כעסה עבר. עכשיו רק שלווה.
לקחה טלפון, שלחה לנעמה: מחר יוגה? חזרה תשובה מיד: חיכיתי לשאלה. בטח.
עדי חייכה.
השלג ירד גם אצלה.
***
בערב דניאל התקשר לבעהב, ביקש להאריך עוד חודשיים.
אפשר. רק לשלם מראש.
אחר כך ירד לחנות כלי בית, קנה כוסות חדשות, בלי שבר. שתיים. היסס, לקח שלישית.
קיפץ למכולת קנה עוף, בצל, גזר, תפוחי אדמה. מרק ארבעה שלבים ברשימה. בשלב הרביעי: למלוח לפי טעם.
עמד מעל הסיר, לא בטוח מה הטעם שלו. הוסיף, טעם, קצת יותר מדי, המרק יצא אכיל.
מלא בצלחת, אכל. שקט.
בתוך השקט המרק היה בסדר.
***
החיים המשיכו, כמו תמיד. עדי ביוגה, לפעמים קפה עם אבישי שלא דוחק. דניאל גש ברחוב שקד, מולח מרק, מדבר עם יובל, שותף בראש עם ירון ואורי, לילות שקטים.
התגרשו? לא. אף אחד לא טרח. לשניהם לא היה כוח למאמץ.
פעם, נתקלו זו בזה בסופר ברימון, אחרי עשרים ושש שנה. הוא חקר קוטג’ כאילו חידה, היא ניגשה מאחור.
דני.
הסתובב. מבט הדדי. פחות עייף, רזה, הבטה חדשה.
היי, עדי.
היי. אתה נראה בסדר.
גם את.
שנייה.
לוקח קוטג’?
מתלבט.
זה הכי טוב, הצביעה.
תודה.
לקח. היא הלכה עם שלה. הוא עם שלו.
בקופה עמדו ליד, באותן תורים. היא שילמה, הוא שילם. יצאו כמעט יחד.
אז… הוא.
אז, היא.
פנתה ימינה, הוא שמאלה.
