לפני שהתחתנתי עם אשתי, ירדנה, עבדתי בחו”ל במשך שלוש שנים ברצף. בתקופה הזו הצלחתי לחסוך די כסף לרכוש דירה בתל אביב. מיד לאחר החתונה התחלנו לחפש מקום שיהיה שלנו. חיפשנו זמן רב דירה ראויה, בסופו של דבר מצאנו דירה מרווחת עם שלושה חדרים ממש במרכז העיר, צמוד לסופר ולבית ספר. החיסרון היה שהדירה דרשה שיפוץ משמעותי, ומחירה היה גבוה בערך שני מיליון ש”ח. היה לנו סכום מספיק לקניית הדירה, אך לא לשיפוץ.
הדבר לא עצר אותנו. החלטנו שזו הבחירה הנכונה לנו. חדרים מוארים ורחבים, האווירה מושלמת. כשסיימנו את כל ההליכים, נכנסנו לדירה בלי להסס. ידענו ששיפוץ ייקח זמן, אז פניתי לחמותי בבקשה להלוואה. חשבתי שאוכל להחזיר לה כשהמשכתי לעבוד בחו”ל. אך היא סירבה, בטענה שהכסף מיועד לבתה הצעירה, עמליה, שעדיין לומדת באוניברסיטה.
ארבע שנים עברו, ובידינו בנינו בית מסודר ונעים. רכשנו ריהוט ושיפצנו לבד, ועבדנו קשה. כשסוף סוף התרגלנו לשגרה שלנו, החלטנו שאנו זקוקים לרכב והתחלנו לחסוך גם לכך. אחרי כמה חודשים, גיליתי שירדנה בהריון. שנינו היינו מאושרים ומתרגשים.
לאחרונה, החמות שלי, אסתר, החלה לבוא אלינו כמעט כל יום. בכל ביקור, היא לוחשת משהו לאשתי, ואני לא מצליח להבין מה. בסופו של דבר התברר לי: עמליה, הבת הצעירה, גרשה אותה מהבית. עמליה הכניסה את חברהּ, איתמר, לדירה, והוא אינו סובל את אסתר. איתמר הציב אולטימטום: או שאסתר תסתלק, או שהוא יעזוב. עמליה, כמובן, בחרה בו.
אסתר נותנת את כל כספה לעמליה, מתוך תקווה שהיא תוכל למצוא לה דירה חדשה. עמליה מתעקשת שלא תעזוב את הדירה עד שאמא תקנה עבורה דירה, כי הם לא מוכנים להמשיך לגור איתה. אסתר מגיעה למסקנה שהמקום היחיד שנותר לה הוא הבית שלנו. הרי הדירה שלנו מרווחת ויש מקום לכולם.
כשהבנתי זאת, הצהרתי שלא אסכים לכך בשום מצב.
כשאנחנו היינו צריכים כסף, אסתר סירבה לעזור. עכשיו היא רוצה לעבור ולגור איתנו. אני מתנגד בכל תוקף. איני מוכן לכך. אני לא יודע איך לשכנע את ירדנה שלא תסכים לזה. לאסתר יש דירה משל עצמה שיגנו עליה, ושבתה וחברה יתמודדו בעצמם איפה לגור.
