לפני עשרים ושש שנה, ההורים שלי התחתנו, והמשפחה שלנו שטה בנהר של אושר בלי סירות של דאגות כלכליות. עכשיו יש לי אהוב בשם נדב, ואחרי שש שנים של אהבה שהרגישה כמו גשם תל אביבי, החלטנו להעמיק את הקשר תחת חופה וכסא. סיפרתי להוריי על ההחלטה, ואימא שלי, רחל, פרחה משמחה ומילאה את האוויר בברכות שמיים, בזמן שאבא שלי, דניאל, נשאר מאופק כאילו הלב שלו נמצא במדבר יהודה.
ידעתי שאפילו בחלום, יש סיבה לאי השלווה של אבי. אמא שלי הציעה להעביר לידינו את הדירה שלה ברחוב רוטשילד, דירה שקיבלה בירושה מסבתא לאה, מתוך אמונה שאנחנו, זוג צעיר ורענן, נצטרך את הבית הזה להתחלה חדשה. אך אבא שלי התנגד בכל רעם, והביע חשש שאם נחליט להיפרד בעתיד, נדב יקבל מחצית מהדירה, כאילו היינו חלקי חלה בליל שבת. דירת הירושה האחרת הייתה מיועדת לאחי הקטן, שליו, אך כל התכנית הזו נרקמה בראש של אמא שלי בלבד, ואבא שלי רצה לאסוף את כל הבתים כאילו הם מטבעות של שקל מטפורי בים, וזה גרם לסערות גדולות, כמו סופה בחוף בת ים.
אמא שלי עמדה כמו מגדל שלום מול הרוח, נשבעה שהורים חייבים לדאוג לילדיהם, ולחצה להעביר לי את הדירה. הגישה של אבא שלי יצרה פתאום סופה אמתית, והבית התרחב בנפיצות. בסופו, אמא שלי הטיחה בו מילים כמו אבנים והתעקשה שיעזוב את הבית, ושלא יחזור.
ההשפעה של החתונה שלי על המשפחה, ובעיקר על אבי, הפכה לחידת חלום. עכשיו, שנתיים אחרי שהתחתנתי, אני נמצאת בדירה שאמא שלי נתנה לי, ומרגישה אותה בתוך השקט של הקירות, כמו אמונה נושמת. למרות הרעש שהיה, אני מרגישה שהחיים שלי לצד נדב הם גן עדן תל-אביבי. אני מודה לאמא שלי על כל התמיכה ההזויה שלה, שלפעמים מרגישה כמו אחרי גשם פתאומי הכל נוצץ ולא ברור, ועדיין, מלא אהבה.
