כבר יותר מעשר שנים לא דיברתי עם ההורים שלי ולא עם אחותי הגדולה. מזמן הבנתי שהייתי הבת שלא היתה אהובה. אצלם תמיד היה הכל בשביל אחת ואין כלום בשביל השנייה. אני, נעמי, הייתי בת שבע עשרה כשאחותי הגדולה, עדי, נכנסה להריון והתחתנה. ההורים צעירים ואמידים קנו לה אז דירה עם שני חדרים, סידרו לה אותה מהיסוד וריהטו אותה מחדש.
אני נשארתי מאחור, מרגישה בודדה ונטושה, עד שבאומץ שאלתי: גם אני אוכל לקבל דירה משלי?. הם דחו אותי ואמרו: את עדיין לומדת באוניברסיטה. נדבר על זה כשיגיע הזמן שלך להקים משפחה. כשסיימתי ללמוד בגיל עשרים ושתיים, לא תכננתי חתונה בזמן הקרוב, רק רציתי קצת עצמאות ולחיות לבד. כשהעליתי שוב את הנושא, כבר לא היה להורים את האפשרות הכלכלית ההיא. העסק שלהם נקלע לקשיים. כשתישארי לבד, הדירה הזו תהיה שלך, הבטיחו לי. היא אפילו טובה יותר מהדירה של עדי שלושה חדרים, ושווה קצת יותר. בינתיים נחיה כולנו יחד ותוכלי לעזור לנו כשנזקק לכך בזקנה.
לא הפסקתי לחשוב, איך אני יכולה למסד הסכמה כזו? הרי גם לאחותי יש חלק בדירה הזאת כיורשת. פעם שאלתי אותם ישירות: אתם רוצים לרשום את הדירה הזאת על שמי? את חושבים שעדי תדרוש חצי? יש לה כבר דירה למה שתצטרך גם את שלי?. בלב הרגשתי הרי אף פעם אין למשפחה הזאת מספיק מקום. אפילו ידידתי הקרובה אמרה לי שאני רואה נכון: תמיד הם העריצו את עדי. בזמנים קשים, כשהבעל של עדי הסתבך כלכלית, ההורים למרות שלא יכלו להרשות לעצמם עזרו ועדי דאגו שלא יחסר להם כלום. ואני? לי אף פעם לא עזרו.
היום, עשר שנים אחרי, אני עדיין מנותקת מהמשפחה. הם נעלבו כשאמרתי שצריך לסדר את הכל באופן פורמלי והודיעו שלא ירשמו כלום על שמי. הכל התברר והבנתי שעליי לעזוב. שכרתי דירה בתל אביב ויצאתי לדרך עצמאית, למרות שזה היה יקר, והשקלים שלי הספיקו בקושי. מאז ועד היום לא ניסו ליצור איתי קשר, ואני יודעת כל החיים שלי תלויים אך ורק בי.
