אז תשמעי, אני רוצה לספר לך סיפור על מירית, שהיא גידלה לבד את שתי הבנות שלה. אבא שלהן נפטר כשהיו קטנות, ומירית לא התחתנה שוב אף פעם, כי חששה שמישהו אחר לא ידאג ככה לילדות שלה או יעשה להן רע. אם הייתה צריכה לבחור בין זוגיות או הילדים, ברור שבחרה בילדים.
הבת הבכורה הייתה נעמה, והצעירה סהר. נעמה התחתנה ממש מוקדם בחיים וילדה בת בשם עינת. אחרי הלידה, נעמה עברה לגור בדירה של בעלה, אבל הנישואים האלה לא שרדו הרבה זמן. אחרי כמה שנים, עם ילדה קטנה בידיים, היא חזרה לבית של מירית.
סהר, האחות הצעירה, הייתה ממש כועסת על נעמה. היא חשבה שנעמה חזרה בכוונה לבית של מירית כדי לדחוף אותה החוצה מהדירה. אבל זה לא היה נכון נעמה הייתה חולה, וגילו אצלה סרטן. עינת בעצם הייתה תחת דאגתה של סבתא שלה.
באותה תקופה, סהר כבר הייתה נשואה בעצמה עם שני ילדים. קרובת משפחה מבוגרת, הדודה של מירית, נתנה לסהר דירה בתל אביב. בלי הרבה מחשבה, היא רשמה את הדירה על שם סהר, תוך הבטחה שאם יקרה משהו, היא לא תדרוש את הדירה של מירית.
נעמה נפטרה כשעינת הייתה בת שבע-עשרה. אחר כך גם הסבתא, מירית, התחילה לחלות. יום אחד, סהר הגיעה ושאלה את מירית, “מי יקבל את הדירה שלך אחרי שתלכי?”
“על מה את מדברת? עינת תקבל אותה. היא לבד, אין לה אף אחד אמא שלה הלכה, ואבא שלה כבר לא קיים בחיים שלה. היא לא יכולה להישאר ברחוב.”
“אבל מה זאת אומרת? עינת רק הנכדה שלך, ואני הבת שלך! יש לי שני ילדים, ועינת יכולה להסתדר ולקנות דירה בעצמה. תחזירי לי את הדירה שלי.” סהר צעקה.
“לא. סיכמנו אחרת מזמן.”
“אז אני לא מגיעה לכאן יותר בחיים.”
סהר בכלל לא לקחה בחשבון אם לעינת יש זמן להכין שיעורי בית או בכלל לדאוג לסבתא החולה שלה. מהרגע שלא קיבלה את הדירה, היא פשוט הפסיקה לדבר עם מירית, ולא באה לבקר יותר.
