את דלת הבניין הכבד, נעמה פתחה בקושי, אצבעותיה ננעצות אל הקיר הצמוד כדי לא ליפול. הראש שלה סחרר, חושך ניתז בין עיניה, והלב פעם עם כל צעד שגירדה במפתח בין החפצים בתיק. כל הדרך הביתה גלגלים ההאשמה בקולה על הפאניקה מול הרופא, על החולשה, על הפחד. אבל איך לא לפחד?
ד”ר שטרן הניחה את תצלומי ה־MRI על השולחן ודיברה באיפוק קר:
“נעמה ליפשיץ, שמעי, זה מסובך. יש לך מפרצת. דופן הכלי דם דק כמו זחל של עכביש. תארי לך בלון עומד להתפוצץ כל מתח, כל לחץ… חייבים ניתוח דחוף. לחכות לסל הבריאות זה הימור מסוכן, איננו יודעים אם יש לך זמן.”
“אפשר… לנתח פרטי?” שאלה נעמה, ולחצה בין אגרופיה את רצועת התיק, ידה מזיעה.
הרופאה זרקה מספר, סכום שצנח כמו אבן לבטן. כאלו כספים לא היו לה, לא יהיו לה. מאז שאימא שלה מתה דלות, חובות, משכורת צנועה של ספרנית… אפילו איבר למכור אין לה במחיר כזה.
“חכי שיתקשרו מהוועדה,” אמרה הרופאה, רגוע־מתנצל. “ותנסי להירגע. מנוחה מוחלטת.”
“איזה מנוחה?!” רצתה נעמה לצעוק, אך רק הנהנה, חריקות רגליה כמעט בגדו בה.
מול דלת הדירה של דוד שלה, עמי, נשענה ונשמה עמוק. הדירה עזבון שתמיד נראה כהכבדה.
עמי, האח השתקן של אביה, הוריש לה בשל מותו השקט שלושה חדרים קטנים באחת השכונות הישנות של תל אביב, עמוסים חפצים. לאחרים אולי אוצר עתיקות. לה בעיה חדשה לגמרי.
“אולי אצליח למכור משהו,” חשבה כשהתהלכה בין הערימות. “ואולי מזנון עתיק, שידת עץ… להתחיל לגרד משהו לקליניקה.”
לדמיין ישיבה בציפיה למועד שבו ה”בלון” במוחה יתפוצץ, היה משוגע ממש. היא היתה חייבת לפעול, לנסות כל נתיב, רק כדי לברוח מהמחשבות.
בהיסח הדעת, התחילה במגירת השולחן שבסלון עץ אלון מגושם, עם מגירות נפוחות ניירת: חשבונות משנות השמונים, קבלות עץ מהתקופה שלפני עידן ההייטק. היא זרקה הכל לפח, לא חשבה, רק עבדה בידיים. מתוך ערימת עיתוני “ידיעות” צהובים, ידה נתקלת בתיקיית קרטון ישנה, קצוותיה שחוקים, וסרט מלופף עליה.
הסקרנות שהתגברה היתה חזקה מהייאוש. פרמה את הסרט. בתוכה ערימת מכתבים סדורה, לא במעטפות, רק דפים בכתב יציב וגברי, מוכר לה כתב ידו של עמי.
היא שלפה דף ראשון.
“אהובה שלי, רותי,
שלושה חודשים עברו מאז נסעת. אני מנסה להתרגל, אך הכל ריק. ביקרתי היום בטכניון, כל פינה זועקת געגוע. הייתי טיפש, גאוותן. לא הייתי צריך לעזוב אחרי המריבה. לא יודע איפה את עכשיו. השכנה שלך רק מלמלה ‘עזבו’, לא יותר. אני כותב לך אל החלל כי אינני מסוגל להפסיק. זה מחזיק אותי. שלך, עמי.”
נעמה קפאה. היא תמיד דמיינה את דוד עמי יבש, קפדן, חסר רגש. והנה כך כאב, רכות. היא קראה עוד מכתב, ועוד. כולם נכתבו סביב 1972, אותו סיפור שוב ושוב: אהבה, ריב טיפשי (הוא פחד לבקש את ידה, חשש ממחויבות), רותי עוזבת עם משפחתה ליעד לא ידוע. הוא לא ידע לאן שולח. לא נשלחו פשוט שמר, נשבע באהבת עולם.
“רותי, אחפש אותך. ואם לא אמצא אוהב תמיד רק אותך, כל חיי.”
והוא עמד בזה: רווק זקן, מוות בודד.
דמעות זלגו על לחייה של נעמה. הרחמים כלפיו הפכו במהרה לדחף עז, כמעט משוגע מה אם? אם היא חיה? לאתר אותה, לספר לה, שמישהו אהב אותה; לזכות בסליחה של פעם.
מוחה עבד במהירות הבזק. אין כתובת, לא שם מלא. המכתב היחיד עם רמז “זוכרת את הטיול בפארק הנשיא? היית צוחקת על האריות האבן בכניסה לבית שלך ברחוב גורדון.”
רחוב גורדון, פארק הנשיא. נעמה חיפשה בסמארטפון, מצאה. תמונות ישנות, בניינים שתיקים בעיטור אריות. זה לא מספיק. צריך שם.
בעודה מחפשת, התקדמה לחדר השינה, שם במגירת הלילה מצאה אלבום עור עתיק. דוד עמי צעיר, שער בהיר, פנים פתוחים. וברוב התמונות היא, אותה רותי ששתי צמות כהות עיטרו את פניה המצחיקים והחכמים. מאחורי תמונה של קבוצת צעירים, בכתב יד: “קבוצה מ-2, טכניון, 1971. רותי ב., עמי, שאול”.
רק אות משפחה ב’, רותי ב. זה כבר משהו.
היא נכנסה לאתרי בוגרים, בלוגים, פורומים של הטכניון. חיפשה רות, רותי, בשנתון 1950-52, שם משפחה ב’. ייתכן ואבדה, ייתכן ונשאה שם אחר.
והנה הצלחה. בפורום אלמוני עם בוגרי הטכניון: “אמא שלי רות בתיה ברנר (כיום לוית), סיימה פקולטה להנדסה 1973…”
רות בתיה ברנר, כיום לוית. הקשר מתחבר. היא הקלידה “רות בתיה לוית” ומצאה ידיעה בעיתון מקומי ליום האישה. תמונה. אישה מבוגרת, שיער שיבה, עיניים טובות. השוותה לאלבום הזקנה מביטה כמו רותי של פעם, המבט המדויק ההוא.
בכתבה צויין שגרה בקריית טבעון, מרכזת פעילות של יוצאי טכניון בגמלאות.
ליבה של נעמה האיץ כתובת! טלפון! היא התקשרה למועצה המקומית, הציגה את עצמה כעובדת רווחה, קיבלה כתובת ומספר בית.
נעמה התקשתה לזכור בדיוק איך אספה תיק, בקבוק מים, ויצאה לתחנת האוטובוס. הדרך נראתה ארוכה מאי פעם. היא חזרה בראש אלף תסריטים: מה אם תדחה אותה? תחשוב שהיא נוכלת?
היישוב קיבל אותה בשקט וריח פריחת תפוחים. הדלת עם מספר הבית היתה מאחורי גדר ירוקה וגינת ורדים. נעמה נשמה עמוק. רגליה רעדו כשצלצלה.
רות פתחה בעצמה. נראתה עדינה, שברירית הרבה יותר מהתמונה שבעיתון.
כן? שאלה בקולה העדין אך הנוקשה-משהו.
שלום, רות בתיה לוית? קולה של נעמה רעד.
אני. מי את?
שמי נעמה. אני… אחייניתו של עמי ליפשיץ.
הלם נחת על פניה, ידה נחבצה חזק בידית השער, פניה עוויתו בכאב.
עמי…? איזה עמי?
עמי ליפשיץ. הוא… נפטר. לפני חודש.
רות הלכה צעד אוטומטי לאחור, הורתה לה להיכנס. ישבה בכורסה, ידה רעדה קלות.
נפטר… הביטה בריק. שנים תהיתי. בדקתי מדורי נפטרים לפעמים… האם עמי שלי חי.
“עמי שלי” המילים צבטו לליבּהּ).
רות, הוא… הוא תמיד נשאר שלך.
רות רכנה, ולראשונה התלקחה בעיניה דקירה של גאווה קשה-קלה.
מניין את יודעת?
מצאתי את זה שלפה נעמה את התיקייה הוא כתב לך. המון. כל השנים. הם היו אצלו במגירה.
רות אחזה בתיק כאילו הוא עשוי זכוכית או אש. הפרימה את הסרט בקושי, שלפה מכתב ראשון. קראה. דממה. דמעות נטפו, לא נדחקו.
ילד טיפש… לחשה למה? למה לא סלחת לעצמך?
הוא אהב אותך, לחשה נעמה. ולא נשא אישה.
ידעתי, הביטה רות בעיניים לחות. פגשתי במקרה חברה לפני חמש עשרה שנה, היא סיפרה לי. לא היה לי אומץ לגשת אליו. התביישתי. פחדתי.
פחדת?
אז, אחרי המריבה עזבתי. חשבתי שאיננו אוהב, שלא רוצה משפחה. הייתי… חפנה בידה את הגיליון. הייתי בחודש השני להריון, נעמה.
נעמה קפאה.
מה?!
בדיוק כך. ולפני שהספקתי לספר, רבנו. פחדתי שייבהל, יברח, אז ברחתי ראשונה. עם הוריי. ילדתי בן.
שתיקה נפלה. נעמה חשה איך דמה מתאייד.
לעמי… יש בן? שאלה כמעט בלחישה.
רות הנידה ראשה, מביטה בחוץ.
אסף גדל לאיש נפלא. נישאתי. בעלי, יעקב, ידע. קיבל גם אותי וגם את הילד. הוא איש משכמו ומעלה. העניק לאסף שם משפחה חדש, אהב אותו כשלו. אבל עמי… הכניסה אגרוף ללב עמי נשאר פה. לא שכחתי מעולם. ואסף תמיד ידע מי אביו.
נעמה ניסתה לאסוף את מחשבותיה. יש לה קרוב דם, בן דוד.
אסף… מה איתו?
הוא רופא, חיוכה של רות נשא גאווה ועצב מנהל קליניקה משלו. “מדיקום”, שמעת בטח? מומחה ל… ניתוחי כלי דם.
היא השתתקה, ואז פנתה לנעמה כאם:
יקירה, את חיוורת. את חולה?
מפני טוב לב פתאומי, נכנעה נעמה והוציאה הכל: הסחרחורות, המפרצת, המספר שטילטל את חייה, תחושת אובדן התקווה.
רות האזינה וככל שדיברה נעמה, פניה התקמטו בנחישות.
סיימה, מחתה דמעה, ורות קמה, ניגשה לטלפון הנייח והקישה מספר.
אסף, מותק? תבוא אליי דחוף. אין חולה, אני בסדר. רק קרה כאן נס, נס אמיתי. צריך שתכיר את אחותך.
…
מפגש האחים היה אחרי שעה וחצי. אל הדלת נכנס גבר גבוה, אלגנטי. שנות הארבעיםהחמישים שלו, עיניו רקות אפורות־כסופות כפני עמי בצעירותו, שערו בהיר מלוהט מעט.
אמא, מה קרה? קולו עמוק, דאגה מבליחה בעיניו, מבטו שורק את פני נעמה החיוורים, את תיק המכתבים, את אמו.
אסף, זאת נעמה. נעמה בת דודך, בת אחיו של אביך.
אסף נעמד רגע דומם. מבטו עבר בפניה, במכתבים, באמו.
אבי… עמי ליפשיץ? שאל באיטיות.
כן, הנהנה נעמה. יש לי תצלומים שלו.
הגישה לו את הנייד. הביט בהן ארוכות, שפתיו לא זזו, אך לסתהּ נתחבצה.
הוא מעולם לא התחתן? שאל חרש.
מעולם, לחשה נעמה.
עתה פנה אליה בבחינה כבדה:
אמא אמרה שאת חולה.
נעמה הנהנה, רות פירטה לו.
יש לך את ההדמיות? תוצאות?
בלי לומר דבר, הוציאה את התיק עם המסמכים. הוא לקח אותם אל האור ועיין בקפידה בכל מסמך. לבסוף יצא מהניירות.
נדרש ניתוח דחוף. אסור להמתין יום נוסף.
יודעת… אבל הכסף…
קטע אותה אסף. עיניו התרככו.
תקשיבי לי טוב, נעמה. יש לי הכל קליניקה, כסף, ידע. את משפחה ולמשפחה אין אצלי מחיר. ברור?
נעמה רק הנהנה, הדמעות שטפו בלחיים ללא שליטה. זו הייתה לא “מזל” הצלה של ממש, מצאה אותה מתוך אהבה שנשתמרה כמעט חצי מאה.
רות חיבקה אותה חיבוק אמיץ, אמהי.
הכל יהיה טוב, ילדתי אמרה, ואל אסף:
היא אצלנו אחרי הניתוח, נכון? אני אדאג לה.
בוודאי, אמא, העניק חיוך רחב, והחיוך הזה אדיר ביטחון בנעמה: עכשיו היא גם בת משפחה.
והיא, מתבוננת בהם באח הגדול והקשוח, באם שהייסורים בעיניה נמסו חשה שהפחד דוהה, ותחושת תקווה וחום ממלאת הלב. לא לבד. ועתה, יש לה חיים מחודשים לפניה.
