אני אוהב אותך תמיד
נועה צעדה בקושי דרך המסדרון של הבניין הישן בפתח תקווה, אוחזת בקירות כדי לא ליפול. ראשה הסתחרר עד שנקודות שחורות צפו בעיניה. באצבעות רועדות חיפשה את מפתח הבית בתוך התיק המרופט, ומלמלה לעצמה בכעס על כך שנלחצה אצל הרופאה. אך איך אפשר להישאר רגועה?
ד”ר אילנה ברק הניחה את תצלומי ה-MRI על השולחן ודיברה בשקט, כמעט באדישות:
“נועה לוי, המצב חמור. מפרצת. דופן כלי הדם דק כמו חוט עכביש. תחשבי על בלון שמחכה להתפוצץ. כל לחץ, כל מתח את זקוקה לניתוח בהול. לחכות ל’אישור תקציבי מהקופה’ זה רולטה רוסית. אי אפשר לדעת אם יש לך זמן.”
“ואם אשלם בעצמי?” שאלה נועה בקול רועד, לוחצת את רצועת התיק בידיים לחות.
הרופאה נקבה בסכום. המספר ניתר לחלל כמו פסק-דין. לסכום כזה לא הייתה לה דרך להגיע. מאז מות אמה חיה על משכורת קטנה כספרנית בבר-אילן, תר אחרי תר. החובות נערמו לאורך השנים. למכור כליה? גם אם תנסה, לא יגיע הסכום לכך.
“תחכי לטלפון מהקופה,” אמרה ד”ר ברק ברוך. “ותשתדלי לא להתרגש. מנוחה מוחלטת.”
“לא להתרגש?!” רצתה נועה לצעוק, אך הנהנה ויצאה, רגליה כורעות תחתיה.
עכשיו, נשענת על הדלת בדירתו הישנה של דוד יצחק, צריכה להרגיע נשימות. זו הייתה הירושה ממי שלא היה חלק כמעט מחייה. הדירה ברחוב הרב לוין, שלוש חדרים דחוסים רהיטים ישנים מכל השנים.
“אני חייבת למיין הכול,” חשבה נועה, משוטטת בין הרהיטים ומהמדפים המתקלפים. “אולי אוכל למכור משהו מזנון החתונה שלו, הספרייה אולי אצליח לאסוף לפחות את המקדמה לקליניקה.”
עצם הרעיון לשבת ולחכות שמישהו “יבוא ויפוצץ את הבלון” במוחה, היה בלתי נסבל. היא נדרשה למעשים. אפס מעשה משמעו טירוף.
היא פתחה במיון שולחן הכתיבה הכבד שניצב בסלון עץ אלון כבד, מגירות כבדות מפוצצות בניירת. פתקים ישנים? לאשפה. חשבונות ישנים? לאשפה. אחריות למגהצים ומעבדים שכבר מזמן אינם לאשפה.
בתנועה כמעט אוטומטית, נועה מילאה שקיות והרגישה שהכאב בראש מתפוגג. במגירה התחתונה, מתחת לעיתונים מצהיבים של “ידיעות אחרונות”, נגעה ידה בקאפה ישנה, מהסוג ששוזרים בחוטים דהויים.
הסקרנות גברה על השעמום. נועה פרמה בזהירות את הקשרים. בפנים נחו מכתבים עתיקים, פשוטים, כתובים בכתב גברי, מסודר כתב ידו של דוד יצחק.
היא הרימה דף ראשון.
“יקרה שלי, שרונה,
שלושה חודשים חלפו מאז נסעת ולא התרגלתי. כל היום באוניברסיטה הכול מזכיר אותך. ריקנות. הייתי יהיר, טיפש, לא הייתי צריך לתת לך ללכת אחרי המריבה ההיא. לא יודע איפה את. שכנתך סיפרה שרק עזבתם. אני כותב לך לחלל, אבל חייב לכתוב. זה מה שמחזיק אותי.
שלך, יצחק.”
נועה עצרה. תמיד דמיינה את יצחק כדוד משונה ומרוחק לא כאדם שיש בתוכו כל כך הרבה כאב ורוך. היא לקחה עוד מכתב ועוד אחד. כולם היו משנת 1972. אותה מריבה חוזרת, אותה אהבה שהתרסקה כי הוא, מהפחד לבקש את ידה מאביה, פגע. שרונה עזבה עם המשפחה. הוא לא ידע לאן שלוח את המכתבים, אז כתב ורק שמר.
“שרונה, אחפש אותך. ואם לא אמצא אוהב אותך תמיד. כל החיים.”
ולפי הסיפור, עמד במילתו. רווק בודד עד הסוף.
הדמעות החלו לזלוג מעצמן. הלב נחמץ עליה ועליו. ודווקא מתוך הרחמים צמחה אצלה מחשבה עיקשת. אולי? אולי היא חיה? למצוא אותה. לספר לה שאהבו אותה. שזכרו.
המשימה העניקה לה מטרה, רגעית, חזקה מחרדתה שלה.
לא היה כתובת, לא שם משפחה מלא. עיינה שוב במכתבים. באחד כתוב: “את זוכרת את הגן ליד המשכן? את האריות באבן בצד הבית שלך ברחוב ויצמן?”
רחוב ויצמן. משכן הנוער. נועה חיפשה בגוגל בדחיפות. מצאה. בתים ישנים, מעט אריות בגבס. מעט רמזים. צריך שם.
היא המשיכה לחפש בחדר השינה. במגירת הלילה מתחת למיטה גילתה אלבום ישן בעור. יצחק הצעיר בתמונות, בהיר עיניים ושיער, ולידו בחורה עם שתי צמות כהות ועיניים קורנות. מאחור “קבוצת הנדסה ב’, טכניון, 1971. שרונה ג’, יצחק, דוד.”
“שרונה ג’.” לא הרבה, אבל משהו.
עכשיו הפכה לבלשית דיגיטלית. חיפשה בעזרים ובפורומים, הריצה “שרונה”, “ג'”, שנת לידה 1950-1952, חיפשה עדויות לשם נעורים.
והנה בפורום של בוגרי הטכניון מ-1973: “אמא שלי, שרונה גילת-כהן (לשעבר גולדמן), למדה ערב.”
גולדמן. שרונה גולדמן. טכניון. הכול מתחבר. אחר כך כהן.
נועה המשיכה לחפש “שרונה גילת כהן”. מצאה כתבה קטנה בעיתון מקומי ליום האישה. ברכות לוותיקות העיר. בתמונה אישה מבוגרת, עיניה עדינות ומבטה חכם. השוותה זו אותה אישה מן האלבום, הצמות נעלמו, אך העיניים נשארו אותן עיניים.
בכתבה צויין שהיא גרה במושב נווה-עדן, פעילה בוועדת ותיקים.
הלב של נועה הלם. דרוש כתובת! היא הרימה טלפון למזכירות המושב, הציגה עצמה כעובדת רווחה ויש יומן הוקרה למסור ומיד קיבלה כתובת.
כמה הדברים קרו מהר. נועה זרקה לתיק את הקאפה, בקבוק מים, יצאה לאוטובוס. הדרך ארכה נצח. בראשה רצה התסריט: האם תדחה אותה? תחשוב שהיא רמאית?
מושב נווה-עדן קיבל את פניה בשקט וריח פריחת הרימון. הבית קטן, ירוק גדר, חצר שופעת ורדים. נועה נשמה עמוק ולחצה על הפעמון.
שרונה פתחה. נראתה שברירית יותר מהתמונה, מבטה ספקן, קול רגוע:
כן?
שרונה?
כן. מי את?
שמי נועה. אני אחיינית של יצחק לוי.
התגובה לא איחרה לבוא. יד האישה נצמדה לשער, פניה החווירו, פשטה כאב בעיניה.
יצחק? לחשה. איזה יצחק?
יצחק לוי. הוא הוא נפטר. לפני חודש.
שרונה צעדה לאחור, מסמנת שתיכנס. נועה הלכה אחריה פנימה, התיישבה ליד כורסה בהירה. שרונה התמוטטה אל הכורסה, ידה רועדת.
נפטר מבטה התרוקן. כל השנים בחנתי מודעות אבל. תוהה אם הוא חי, אם אראה אותו שוב. אם
“מישהו חיכה עלייך כל השנים”, רצתה נועה לומר בקול, אך הלב בעט בה בחוזקה.
הוא הוא מעולם לא שכח אותך.
העוינות התפוגגה, הדמעות עלו.
מנין את יודעת?
מצאתי נועה שלפה את הקאפה והגישה. מכתבים. עשרות שנים. במגירתו.
שרונה אחזה במכתבים כאילו הם פורצלן. פתחה דף וקראה. דמעה גלשה משתי עיניה, ועוד אחת.
ילד טיפש כזה, לחשה בקול מתנפץ. למה להכאיב לעצמך ככה?
הוא אהב אותך, לחשה נועה, ולא נישא מעולם.
ידעתי, הרימה שרונה מבט. פעם פגשתי חברה שסיפרה שהוא רווק, מתבודד. לא העזתי ליצור קשר. התביישתי.
התביישת?
ברחתי, כי חשבתי שאינו רוצה בי. ולא סיפרתי לו הייתי בהריון, נועה.
נועה קפאה.
מה?
כן. בחודש השני, ופחדתי לספר. דמיינתי שיברח. אז אני עזבתי עם הורי. ילדתי בן.
דממה השתלטה.
ליצחק יש בן? גמגמה נועה.
שרונה הנהנה, מסתכלת אל החלון.
אלעד גדל לאיש מופלא. נישאתי, ובעלי, אורי כהן אהב וקיבל אותו. אבל יצחק נשאר בתוכי תמיד. תמיד. גם אלעד ידע מי אביו הביולוגי.
נועה ניסתה לעכל. יש לה בן דוד, קרוב דם.
ו איפה אלעד היום?
הוא רופא אמרה שרונה בגאווה חנוקה מנהל קליניקה משלו בפתח תקווה, “מדיקו”. מומחה גדול לכלי דם
היא חייכה פתאום, במבט חוקר, אימהי.
ילדתי, את נראית חיוורת. את מרגישה לא טוב?
הדאגה כ”כ חמה, עד שנועה קרסה. המילים זלגו ללא שליטה סיפרה הכל: הסחרחורות, האבחנה, הסכום במאות אלפי שקלים, חוסר התקווה.
שרונה הקשיבה בדממה, ואז התרוממה בנחישות, גשתה לטלפון וחייגה.
אלעד? תגיע מיד קולה נחוש אני בסדר. קרה לנו נס. אתה חייב להכיר את אחותך.
המפגש היה מרגש. אלעד הבן נכנס, גבוה, אלגנטי, בן 45, עם עיניים אפורות כמו לצעיר מהאלבום ושיער חום משוך אפור.
אמא, מה קרה? שאל והביט בנועה.
אלעד, זו נועה. בת דודך.
אלעד נעצר, מבטו בוחן את עיניה החולניות ופניו של אמו.
אבי יצחק לוי?
כן, לחשה נועה. יש לי צילומים שלו.
הגישה את הטלפון, אלעד התבונן. שפתיו התהדקו.
מעולם לא נישא?
לא.
הרים אליה עיניים.
אמא אמרה שאת חולה.
נועה הנהנה. שרונה סיכמה עבורו את המצב.
יש לך את הבדיקות?
הנהנה מאשרת, שלפה מסמכים. אלעד עבר עליהם, עיניו מרצדות, מקצוען.
את חייבת ניתוח מידי, קבע בפשטות. המתנה סכנת חיים.
אבל התשלום
אלעד קטע אותה. עיניו רכות, כמעט אבהיות.
נועה, תקשיבי היטב. יש לי קליניקה, יש לי אמצעים ואת המשפחה שלי. בשביל משפחה לא משלמים. ברור?
נועה רק הנהנה, דמעות ניגרות בלי שליטה. לא רק מזל הציל אותה; זה היה נס שנולד מאהבה ישנה.
שרונה ניגשה, חיבקה אותה.
הכול יהיה בסדר, ילדתי.
פנתה לבנה:
היא תגור כאן אחרי הניתוח, נכון?
ברור, אמא, ולחייך באה אליו רוך שכמותו לא ראתה.
נועה הסתכלה עליהם אח מבוגר, אם שמצאה שלום אחרי שנים וידעה: היא לא לבד. לראשונה ראתה תקווה עתיד שמחכה לה, עטוף באהבה ישנה שבזכותה קיבלה חיים חדשים.
בסוף, נועה הבינה: שום כאב, פחד או בדידות לא גוברים על עצמה של אהבה ועל המשפחה. לעולם לא לוותר, לפעמים תקווה ישנה מחכה מעבר לדלת.
