יומן אישי, 13 ביוני
הבוקר, כשקמתי, נזכרתי שמחר יום ההולדת של אשתי, דניאלה. חשבתי הרבה מה אוכל לתת לה. אני באמת מרגיש שיש לי את האישה הכי טובה ואת האמא הכי טובה לילדים שלנו. הבית תמיד נקי, האוכל חם ומוכן, והילדים מקבלים כל מה שהם צריכים. דניאלה אף פעם לא שוכחת אותי, תמיד מנסה להבין מה אני רוצה עוד לפני שאני מבקש.
לדניאלה ולי ארבעה ילדים בגילים מ-6 עד 17. היא פשוט אמא מופלאה. יש לה קשר של אמון אמיתי עם כל אחד מהם. היא אוהבת לארגן חופשות משפחתיות בארץ, עושה יצירות עם הילדים לגנים, משתתפת בכמה וועדים בבית הספר, עוזרת בשיעורי בית, מעריכה את החברים של הילדים ומדברת עם כולם מהלב ובמקביל מספיקה לנקות פי שש מכל אחד אחר שאני מכיר. כל ערב היא מבשלת טעים ובשפע.
דניאלה נראית שמחה ומרוצה, והיא אומרת את זה באופן קבוע היא לא אחת שמתלוננת. כשהילדים היו ממש קטנים, שאלתי אותה פעם מה היא באמת רוצה במתנה ליום ההולדת. “אני לא יודעת,” היא אמרה, “למרות שאני חושבת שאני יודעת: יום חופשי! יום רק לעצמי. רוצה להיות לבד מהבוקר עד הערב… לישון, לנוח, לשכב באמבטיה.” אבל משום מה, אף אחד לא לקח את זה ברצינות. כולנו צחקנו ושכחנו.
וזה היה כמעט בלתי אפשרי הילדים היו קטנים, מי יישאר איתם יום שלם? זה נראה כמו בדיחה, ודניאלה כנראה אפילו לא התכוונה באמת. בסוף קניתי לה סט של סירים ושכחנו מזה לגמרי.
היום הילדים שלנו כבר גדולים יחסית, ודניאלה מתחילה לדבר הרבה על כך שהיא רוצה לראות אותם מגשימים את עצמם, עומדים על הרגליים, בונים לעצמם חיים אבל בינתיים היא עדיין דואגת לכולם. לכבוד יום ההולדת, הבאתי לה זוג עגילי זהב יפים מאוד. היא ממש שמחה ושמה אותם מיד.
בערב היא ערכה שולחן יפה, הזמינה את המשפחה המצומצמת, וחגגנו יחד. באחת בלילה התעוררתי וגיליתי שדניאלה עדיין ערה. קודם היא השכיבה את כל הילדים, אחר כך הלכה למטבח לשטוף כלים. היא נראתה מאוד עייפה.
בבוקר דניאלה קמה וגילתה שהבית ריק. התחושה הייתה מוזרה שקט כזה, לא דבר רגיל אצלנו. היא הלכה למטבח וראתה פתק על השולחן: “נסענו לבקר את אמא שלי במושב. לא רצינו להעיר אותך. נחזור מחר, אל תשכחי לנוח טוב.” ואז שליח דפק בדלת מישהו הביא לדניאלה זר ענק של פרחים.
אני מסתכל על היום הזה ורואה כמה היא נתנה לנו וכמה מובן מאליו אנחנו לוקחים את זה. אולי יום חופשי זה באמת המתנה הכי גדולה. אולי בפעם הבאה, אשים לב למה שהיא באמת מבקשת.
