אתם שואלים אותי איך הגעתי לנקודה הזו בחיי ואיך בכלל הסכמתי לכל זה, אבל התשובה שלי היא שכל הנשים שאוהבות באמת, עיוורות. גם אני הייתי עיוורת. כל חיי ניסיתי, למדתי, חיפשתי. אימא שלי אמרה לי עוד בילדותי: אם את רוצה חיים טובים, תעבדי קשה. היא גם אמרה שאישה חייבת להיות חזקה ועצמאית, כדי שיהיה לה על מה לסמוך אם יקרה משהו פתאומי.
דווקא ההוראה האחרונה הזאת הפילה אותי למלכודת משונה. כשפגשתי בחורים, הייתי תמיד עצמאית מדי. רוב הגברים בסביבה רצו אישה רכה, שאפשר לדאוג לה ושמרגישה את הגבריות שלהם. אני דאגתי לעצמי תמיד לא נתתי לאף אחד מקום.
בשלב מסוים, כל האנרגיה שלי הופנתה רק לעבודה. הייתי בחורה בתולה בת 35, עד שפגשתי את דביר. דביר באותו גיל כמוני. מה שהפתיע אותי היה שהוא קיבל את העצמאות שלי. אף פעם לא התעקש לעשות משהו בשבילי או לעזור אם אמרתי שאסתדר לבד. לא נתן פרחים, לא לחש לי מילות מתיקות ריקות, שהיו מעיקות עליי. איתו הייתי בת זוג שווה, כאילו הכול מאוזן. הייתי צריכה לדעת כמה תעלה לי ה”שוויוניות” הזאת, שבעצם לא הייתה באמת שוויונית.
התחתנו, ודביר עבר לגור איתי. לא היה לו דירה משלו, הוא גר עם אימו בפתח תקווה. אני ממש לא רציתי לגור עם חמותי כל הסיפורים ששמעתי בעבר דחקו בי להתרחק. בחודש הראשון, דביר לא נתן שקל מהמשכורת, כי טען שיש לו הלוואה קטנה שלקח כדי לממן ניתוח לאימו.
לא אמרתי מילה, הייתי סבלנית. אנחנו משפחה שיסגור את ההלוואה ואז נתקדם יחד. אבל נשארו שבעה חודשים, והוא עדיין לא סיים להחזיר את ההלוואה. כל הזמן סיפר שלא מקבל מספיק משכורת, שחייבים לו שעות או תירוצים אחרים. בינתיים, אני שילמתי על אוכל, בילויים, חשמל, מים. אחר כך התחיל להגיד שחוסך בשביל שנוכל לקנות בית בפרדס חנה, אולי לחופשה.
אבל במשך חמש שנים, לא ראיתי שום תדפיס בנק. אנחנו משפחה, לא? ואז רבתי איתו איך מצב שאני מממנת אותו חמש שנים? זה לא נורמלי. הוא ארז מזוודה וחזר לאימא שלו. פשוט ככה. שלושה ימים אחר כך, כשלא יכולתי יותר, החזרתי אותו אליי. שוב אותה מחזוריות. הוא לא רוצה לתת שקל בשביל כלום. ואני כבר עייפה מאוד. הייתי רוצה קצת לשפוך כסף על דברים לנשים, אבל אין לי שקל פנוי הכל הולך למשפחה. מה עליי לעשות? להתגרש? האם הוא אי פעם ישתנה?
