אהוב את עצמך, והכול יסתדר
מחוץ לחלון משתוללת סערה, קר ואפור וכך גם בליבה של מרים. היא יושבת לבדה בבית הגדול, שבו יש הכול אבל היא מרגישה בודדה. יש לה בעל, נועם, אבל שוב הוא יצא בערב “לעסקים”, והיא יודעת לאן מובילים העסקים האלה.
הבן והבת שלה כבר מזמן עזבו את הבית. הבן נשוי, גר ברמת גן עם המשפחה שלו. הבת גרה רחוק, צפונית לתל אביב. שם היא סיימה תואר, נישאה לבחור מהאזור וכיום הם חיים בהרמוניה, וגם להם כבר יש ילדה קטנה.
מרים שוחחה היום עם בתה בטלפון.
“אימא, למה את נשמעת כל-כך עצובה?” הקשתה עליה עינב, “קרה משהו?”
“לא, מה פתאום, עינב’לה, הכול בסדר,” ניסתה מרים להרגיע. “איך החיים אצלכם, מה שלומי הנכדה המקסימה שלי?”
“הכול מצוין, אימא. גיא אמנם כל היום בעבודה את יודעת, כרופא כירורג תמיד עסוק חוזר עייף, אבל הוא אוהב את העבודה שלו, אומר שזה הייעוד שלו. שירה כבר עוד מעט נכנסת לגן ילדים, אנחנו גדלים ונהנים.”
“אני שמחה בשבילך, ילדה שלי. רק שתהיו מאושרים,” אמרה מרים בקול עייף.
“ובכל זאת, אימא, אני שומעת עלייך משהו לא טוב… איפה אבא?”
“אבא…? הוא יצא לחנייה, לבדוק את הרכב, קר בחוץ והסערה לא עוזבת…” לא רצתה מרים להדאיג את הבת.
כבר חצי שנה שמרים חיה בסערה פנימית, ואין לה עם מי לחלוק. מי שירחם, ומי שישמח לאסונה. פעם אחת, בקיץ, עבדה בגינה ליד חלון פתוח, ופתאום שמעה את נועם מדבר בקול רך חשב שהיא לא בבית. היא קפאה כשראתה איך הוא מדבר בקול מלא חיבה שלא הופנה אליה.
“טוב, שמש שלי… היום לא אוכל להגיע… גם אני מתגעגע, אני אוהב אותך… אל תכעסי, אני אגיע מחר, את הרי יודעת שאם אני מבטיח אני מגיע…”
נועם ניתק או עבר חדר, מרים לא שמעה עוד. הרגישה מכה בראש. הבעל שבו סמכה בעיניים עצומות מתברר שהוא כמו כולם. היא נזכרה בדברי אחותה, שבעלה בגד בה. לה זה היה בלתי נתפס.
ועכשיו, היא מבינה בדיוק את אחותה. לא ידעה מה לעשות עם הכאב לבכות, או לגרש אותו מהבית. התיישבה בספסל ליד הפינה ופרצה בבכי.
“אלוהים, איך זה הגיע דווקא אליי…? נועם, שחשבתי שהוא שונה, גם בו התעורר אותו יצר שיש לרוב הגברים…”
נועם בן ארבעים ושבע. חייו נראים מוצלחים אשתו אוהבת ומסורה, הילדים הגיעו להישגים, גרים בנפרד. נועם ומרים מתגוררים בכפר גדול בשרון, שם העסק של נועם טחנת קמח שמפיצה לחמניות וגרעינים בכל האזור.
מרים שמרה הכול בבטן. חלפו חודשים עד שלמדה, לאט לאט, את שמה של אותה אישה שנפגש עמה. אפילו הציצה לטלפון שלו בלילה כשישן.
התברר ששמה תהל, והיא בכלל קרובת משפחה רחוקה של חברים משותפים. לא פעם ביקרו אצלם. מתגוררת בתהל בשכונת “העמק”, כך קראו לאזור הבניינים שם. דרך חברים, בעדינות, גילה מרים גם את הכתובת שלה.
“לתהל יש מוניטין לא משהו,” סיפרה לה וֶרֶד, חברה טובה. “יפה, לא נשואה, אפשר לומר שמאבדת עצמה לדעת, במיוחד מול גברים. תמיד מחפשת אהבה… כבר בת שלושים וחמש, בלי ילדים, בלי נישואין. פעם היא סיפרה לי שקשה לה לבד, ולא מוכנה לגדל ילד לבד…” ורד חשפה את כל סיפורה של תהל, מבלי לדעת שנועם מנהל איתה רומן.
מרים לא אמרה דבר לוורד. רק חזרה לביתה, ושם נתנה לדמעות לזרום.
“כמה קשה להסתיר את הכאב הזה מבפנים…”
עבר זמן. לפני חודשיים לא יכלה יותר החליטה לבקר את תהל. פתחה תהל את הדלת, כשראתה את מרים החווירו פניה. ידעה במי מדובר. מרים נכנסה בלי הזמנה.
“שלום,” אמרה בעייפות, התיישבה על הספה, סוקרת במבטה את החדר.
ראתה שתהל מבוהלת, אולי מתכוננת לכך שמרים תצעק או תכה, כפי שנשים רבות עושות במצבים כאלה. פאוזה קצרה, ואז מרים אמרה בזעם חנוק:
“את לא מתביישת לישון עם גבר נשוי? למה להרוס בית של מישהי אחרת? חסר גברים פנויים? מה שאת עושה לא יוביל לאושר, זה ברור לכל.”
תהל התאוששה לבסוף, ואז להפתעת מרים התפרצה בבכי.
“אני לא יודעת מה קרה לי… אני אוהבת את נועם, אני לא מסוגלת בלעדיו…”
מרים לא יכלה להתאפק סטרה לה. תהל אחזה בלחיה.
“סלחי לי, מרים, תביני… זה השתלט עליי…” בכתה תהל.
ולבסוף, גם מרים בכתה. שתיהן. כשנרגעו, אמרה מרים בקול עמוק:
“אל תגידי לנועם שבאתי לפה. ואם אגלה שהוא ממשיך לבוא אלייך אז באמת חבל… ואז יצאה מהדירה.
תהל לא אמרה לנועם כלום, וגם מרים שמרה בליבה. עד היום היא לא בטוחה, האם נועם עוד ממשיך להגיע אליה, כי לפעמים שוב “עסקים”, שוב נסיעות, והיא כבר יודעת מה מסתתר שם. כשהיא יושבת כך בערב, המחשבות מייסרות אותה.
“לא יודעת מה לעשות. נועם הוא הכול בשבילי, שנים אנחנו יחד. ואם אתגרש… נצטרך לחלק הכול, ואני לא רוצה. רוצה שהכל יישאר כמו שהוא…”
היא הביטה החוצה, חושך ירד, ולא הצליחה להפיג את הרהוריה.
“נניח שנועם ישאיר לי את הבית הגדול, מה אעשה פה לבד? הבית דורש תחזוקה, תמיד צריך לתקן משהו. נועם תמיד מתקן, מנסר, מחבר, בונה תמיד יש מה לשבור ולבנות… אני פוחדת מעוני, התרגלתי לחיים מסוימים… ומה אעשה עם הילדים? איך אספר להם שאביהם מצא אישה צעירה ממני… איזו טראומה זו בשבילם…”
היא לא חולקת עם אף אחד. יודעת שאם תודה במצבה ירחמו, יגידו “תכבדי את עצמך, קומי ולכי, תאהבי את עצמך ולא תרחמי על עצמך”.
“אולי הם צודקים,” הרהרה מרים, “אבל אני אוהבת את נועם. אולי זו שטות חולפת, הוא יתבגר. העיקר שהוא לא שינה את היחס אליי, מדבר בעדינות, לא מתעצבן. הכול נשאר כמו פעם. אולי באמת אם אוהבים את עצמך, הכול יהיה טוב. צריך קצת לחשוב גם עליי…”
קשה לה, מאז שגילתה על תהל. קשה מול נועם, וגם עם עצמה, כאילו לא קרה דבר. המחשבות על תהל לא מרפות צעירה, יפה. אפילו תפסה את עצמה חושבת: אולי לא נורא לדעת שבעלה לא רק איתה.
“ואיפה הוא עכשיו? אמר נסע לעבודה… אבל אני מרגישה שהוא שם…”
ופתאום חלפה במוחה מחשבה מוזרה, כמעט מצחיקה.
“אולי גם אני אמצא לעצמי מישהו אחר? לא חסרים שמחמיאים לי… אבל לא, לא מסוגלת. לא יכולה לדמיין את עצמי עם אחר. נועם שלי, הוא הכי טוב. רק איך מחזירים אותו הביתה? הייתי סולחת לו, אם היה צריך, גברים הרי שונים, מתייחסים אחרת לאהבה… ואולי אני טועה אף פעם אי אפשר לדעת מה יש בליבו של גבר”.
נזכרתי בתקופת הנעורים, חיוך מר עלה.
“כשהיינו צעירים היינו מאושרים, גם כשגרנו בדירה שכורה בפתח תקווה, שברנו את הראש איך לחלק את המשכורת, לפעמים בחרנו לראות סרט במקום לקנות אוכל לערב… כמה זיכרונות צנועים ומתוקים. עכשיו לא חסר לי כלום ודווקא עכשיו, אני בודדה. ואפילו לדבר על זה עם מישהו לא בא לי, לא יודעת איך לחשוף את הלב”.
הוא החליט להפתיע את אשתו
מרים עדיין ישבה עם מחשבותיה, כשלפתע ראתה את נועם נכנס לחניה, פנסי הרכב מאירים את החצר, ומיד נכנס פנימה.
“מרים, איפה את? למה את יושבת בחושך?” פתח את הדלת, הדליק את האור במטבח היא לא שמה לב שכבר חשוך בבית.
“כאן אני,” ענתה בקול חרישי. “חשבתי, וגם בחוץ סופה…”
“אל תשאלי, הכביש חסום שלג, בקושי הגעתי, רק לא להיתקע… מת מרעב תכיני לי משהו לאכול,” אמר נועם בקול שגרתי.
מרים קמה, נועם הלך לשטוף ידיים. בארוחה הביט בה בחיוך רחב.
“שמעי, מרים, עוד מעט ראש השנה. אני מתכנן לנו הפתעה”.
מרים מיד נדרכה בימים האלה, היא לא אוהבת הפתעות…
“ומה ההפתעה?” שאלה בשקט.
נועם השתהה, ראה שהיא מחכה בדריכות.
“אוי, אשתי, כבר הרבה זמן לא נסענו לשום מקום… שנייה, רגע…” קם, נכנס לחדר וחזר. “הנה. קניתי לנו כרטיסים לסוף שבוע באילת. נטוס לים האדום, נבלה את ראש השנה תחת הדקלים,” חייך באותו חיוך מוכר.
מרים הרגישה איך אבן כבדה יורדת מליבה. “אלוהים, נועם, תמיד אתה עם ההפתעות שלך. אני מוכנה, אפילו עכשיו! לא יאומן, בחורף בדקלים. נפלא,” צחקה באושר.
“כן, אתה יודע, הרעיון היה של הבן שלנו, אבל גם אני הרגשתי שצריך להוציא אותך לקצת חופש, לשבור שגרה. אז תתכונני!”
הכול חזר למקום. טסו יחד לאילת, חגגו שם את החג וחזרו מלאי שמחה. החיים המשיכו, והיא בוטחת בנועם. ראתה שהוא נותן לה עוד ועוד יחס, ממהר לחזור הביתה, ואם מתעכב תמיד מודיע, שלא תדאג.
