יאל, את יודעת, לפני שנתיים בדיוק התחלתי לארוז תיקים. את שלי, ואת של הילד. התקנתי כיסא בטיחות באוטו, לקחתי מחמם בקבוק קטן, ונסעתי לבֵּית משפט בתל אביב כדי לקבל את אישור האפוטרופסות.
כמה שעות אחרי זה כבר הייתי בדרכי לחדר של הבן שלי. זה היה היום שבו התאחדנו שוב. כל אותו השבוע נסעתי הלוך-חזור, 60 קילומטר לכל כיוון, רק כדי לראות אותו ולחזור הביתה. כל השבוע הזה התארך ונראה אינסופי.
הוא היה כל כך קטן אז. הייתי מניחה את עידו על הבטן שלי וחולמת שהוא חלק ממני. כאילו תמיד היה שלי. כנראה שגם הוא הרגיש ככה. באותם רגעים הוא היה רגוע, שליו, פשוט שקט.
הורים לילדים מאומצים נוהגים לקרוא לזה “יום החסידה”. כמו איזה יום חג, כשהמשפחה מקבלת דייר חדש ומיוחל, והשמחה בבית פשוט פורצת. ההורים מקבלים משמעות חדשה בחיים, ולילד יש סוף סוף משפחה ויש לו תקווה לעתיד פשוט רגיל.
לי, לקח כמה חודשים להרגיש את בתי שיר לגמרי שלי, לקבל אותה ללב. עם עידו, זה היה הרבה יותר מהיר. מהר מאוד התפנה לו מקום ענק אצלי בלב. וגם בבית, איכשהו, הוא מצא את המקום שלו ברגע. את לא מאמינה, אני עד היום לא מצליחה להבין איך האמא שלו הצליחה לעזוב אותו. איך הייתה יכולה לוותר עליו? היא אפילו לא ניסתה להסתכל עליו. אולי אם רק הייתה מסתכלת, אולי הכל היה קורה אחרת. אי אפשר שלא לאהוב אותו. כנראה זה היה הגורל שלי, הוא היה צריך להגיע דווקא אליי.
אני קוראת לו ילד-פלא. יש לו משהו מיוחד, איזה קסם. מי יתן והוא יגדל מאושר. עידו שלי. זה הכבוד הכי גדול להיות האמא שלך.
