תשמעי, לפני שנתיים התחלתי לארוז תיקים שלי ושל הילדה. התקנתי כסא בטיחות ברכב, קניתי מחמם קטן לדרכים, ונסעתי לבֵית המשפט בתל אביב כדי לקחת את אישור האפוטרופסות.
כמה שעות אחר כך כבר הייתי בדרך לחדר של הבן שלי. זה היה היום שנפגשנו מחדש. כל השבוע כמעט חרשתי: שישים קילומטר הלוך ועוד שישים חזור, רק בשביל לראות אותו ולחזור הביתה. שבוע שלם, מתיש בטירוף.
הוא היה כל כך קטן אז… הייתי שוכבת את עידו על הבטן שלו, וחולמת שהוא בתוכי. כאילו הוא חלק מהגוף שלי. אולי גם הוא הרגיש כך. באותם רגעים הוא היה שקט, רגוע כאילו מצא מקום והוא לא צריך לדאוג.
הורים שאימצו ילדים בארץ קוראים לזה “יום החסידה”. הרגע שבו יש דייר חדש ומשמח במשפחה, וכולם פשוט מתרגשים עד השמיים. פתאום יש סיבה לחיים להורים, ולילד יש הורים. תקווה אמיתית להתחלה נורמלית.
לי לקח כמה חודשים עד שהרגשתי שמיקה, הבת שלי, באמת שלי. שהלב שלי קיבל אותה. אבל עם עידו זה היה מיידי. פתאום היה לו מקום בלב שלי, ובבית שלי. אני עדיין לא מצליחה להבין איך אמא שלו יכלה לקבל החלטה כזו פשוט לוותר עליו. לא הציצה עליו אפילו פעם אחת אחרונה. אם רק הייתה מסתכלת לעיניים שלו רגע אולי הכול היה נראה אחרת. זה פשוט בלתי אפשרי שלא ליפול עליו. נראה לי שהגורל הוביל אותו אליי. הוא היה צריך להיות שלי.
אני קוראת לו ילד פלא. יש בו משהו ממגנט. מאחלת לו להמשיך לגדול בשמחה. עידו שלי. אני ממש מתמלאת זכות להיות אמא שלך.
