הסיפור שלי קורה ממש עכשיו, לפני חמש עשרה שנה. ילדה מאחד המעונות בירושלים מביטה בי בעיניה הירוקות כמה דקות, ולפתע שואלת:
יש לך בת?
“לא”, עניתי מופתעת.
היא נאנחת ומביטה בי בעצב:
“לא היית רוצה שתהיה לך?”
בזמן שאני מעכלת את דבריה, היא ממשיכה:
“אני יכולה להיות הבת שלך. אם כמובן תסכימי…”
הראש שלי מתחיל לרוץ. יש לי בן, בן עשרים. אף פעם לא הרגשתי צורך לילד נוסף. אבל המילים שלה “בת אף פעם לא מיותרת” והעיניים הגדולות שלה שוברות אותי.
תמיד פינטזתי על בת. רציתי נסיכה קטנה שאתלבש איתה, אקנה לה שמלות יפות, אשים לה סיכות, נשחק בבובות. אבל נולד לי בן ולא העזתי להביא עוד ילד. אני כבר אשה בוגרת, אני אומרת לעצמי. האם אצליח לגדל ילדה? במיוחד כשזה היה החלום שלי שנים. “ברור שכן!” עניתי לה, והיא חיבקה אותי כאילו היינו יחד מאז שנולדה.
בחיבוק הזה, הרגשתי את כל האהבה שאגרה במשך השנים שגדלה במעון ילדים.
שמה היה רוני, בת חמש. הגיעה למעון כשהייתה בת שנה וחצי בלבד. הוריה נהרגו בתאונת דרכים נוראית בכבישים באיזור ירושלים, ושבעה אנשים מתו באותה תאונה. מאז, רוני רק חלמה על משפחה משלה, אבל כמו ברוב המעונות, היא המתינה לא מעט.
אי אפשר לתאר את אושרה כשמצאה משפחה חדשה; איך למדה במהירות את כל שמות הקרובים החדשים. כולם התאהבו בה מיד לא הייתה ילדה יותר חמה ואהובה.
בעלי בהתחלה לא הסכים, אבל נכנע מיד לקסם של רוני. מיד התחילה לקרוא לנו “אמא ואבא”, ובעלי לא היה מוכן לשמוע על פרידה ממנה.
הכל היה קל לרוני. היא השתלבה יפה בבית הספר, הייתה תלמידה מצטיינת כבר בכיתה א’, בלטה בחוכמה ובחשיבה היצירתית שלה. לאחרונה, התחילה רוני לכתוב שירים זה התחביב החדש שלה. היא הפכה לבת האהובה על כל המשפחה, ואני מודה לגורל על שביום ההוא הלכתי לבקר את המעון וחיברתי את רוני אל חיי.
