כל חיי אמרתי שאני לא זקוק לאבא – כך היה לי קל יותר. כשהייתי בן עשר, הוא עזב.

כל החיים אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אבא. היה לי קל יותר כך. כשהייתי בת עשר הוא עזב. מזוודה אחת, דלת שנסגרה בחוזקה, ושתיקה שנמשכה שנים ארוכות.
אמא שלי התמודדה עם הכול לבד. עבדה במאפייה, קמה בארבע בבוקר. חזרה הביתה עייפה, אבל תמיד מצאה כוח לשאול איך עבר עליי היום. ראיתי כמה קשה לה, ולאט לאט התחלתי לכעוס בשבילה. כעסתי עליו.
גדלתי בתחושה שגברים לא נשארים. שההבטחות שלהם זמניות. כשחברות שלי סיפרו איך האבות שלהן מלווים אותן לבית הספר, עוזרים בשיעורים או לוקחים אותן לפלאפל אחרי הצהריים, העמדתי פנים שזה לא מזיז לי. בפנים, זה כאב.
לפעמים הוא היה מתקשר. רצה להיפגש. תמיד סירבתי. אמרתי לעצמי שהוא לא ראוי למקום בחיים שלי. שאם בחר ללכת, שיחיה עם ההחלטה הזו. האמת היא שפחדתי להיפגע שוב.
חלפו השנים. סיימתי תיכון, התחלתי לעבוד בבאר שבע, התחתנתי. כשנולדה בתי, בפעם הראשונה באמת הבנתי מהי אחריות לילד. הסתכלתי עליה ישנה, ולא הצלחתי לדמיין איך אפשר לעזוב אותה. ואז הכעס שלי עליו שוב בער בעוז.
יום אחד התקשר אליי מספר לא מוכר. זה היה הוא. הקול שלו נשמע שקט וחלש. אמר שהוא חולה. שהוא לא מבקש ממני כלום, רק שאראה אותו. סגרתי את הטלפון ביד רועדת. כל הלילה לא עצמתי עין.
בתוכי נאבקו שתי נשים הילדה הקטנה שעדיין בכתה על אבא שלה, והאישה שחששה להכאיב לעצמה שוב. בסוף החלטתי ללכת. לא למענו אלא בשבילי.
כשראיתי אותו בבית החולים, כמעט לא הכרתי אותו. רזה, שיערו מלבין, עיניים מלאות חרטה שלא היה אפשר להסתיר. לא התחלנו בהאשמות. דיברנו על החיים על העבודה שלי, על הנכדה שמעולם לא פגש.
באיזשהו שלב הוא אמר שהוא מצטער. שהוא היה חלש. שברח כי לא ידע איך להיות אב. המילים לא מחקו את העבר, אבל פתחו בי סדק.
הבנתי שנשאתי את הכעס הזה כמו שריון. חשבתי שהוא שומר עליי, אבל בעצם הוא כבל אותי לעבר. סליחה לא הייתה מתנה אליו אלא שחרור בשבילי.
התחלתי לבקר אותו יותר. בתי ראתה אותו פעם אחת. הוא הביט בה כאילו מנסה לפצות על מה שהחסיר איתי. כעבור כמה חודשים הוא נפטר.
בהלוויה לא פרצתי בבכי. בכיתי בשקט על הזמן האבוד, על השנים של עקשנות, על המילים שלא נאמרו. אבל בלב הרגשתי שלווה.
הבנתי שסליחה היא לא מתנה לאחר, אלא מתנה לעצמך. ולפעמים הכבלים הכבדים ביותר בחיינו הם אלה שאנו עונדים לעצמנו.
סלחתי לו מאוחר מדי בשביל יחסי אבא-בת, אבל בזמן שלא להעביר את הכאב הזה לדור הבא. וזה, בשבילי, מספיק.