מירב, אישה בת 67, מקפידה מדי יום לצאת לטיול רגלי בפארק הסמוך לביתה בתל אביב. היום, משהו כבד יושב עליה זיכרונות העבר מציפים אותה בעצב עמוק. פעם הייתה משפחתה פורחת והכול נראה בטוב, עד שהיום ההוא שינה הכול. בנה התקדם יפה בקריירה, ואז קיבלה את ההודעה הנוראה שטבע למוות. הנסיבות סביב מותו נותרו במסתורין, וגם שנים אחר כך לא נמצאו תשובות. בעלה התקשה להתמודד עם הכאב, בריאותו הידרדרה במהירות, הוא הסתגר בעצמו, נעדר לעיתים מהבית ולבסוף ספג תאונה טרגית. מאז מירב אלמנה, נותרה בגפה בגיל 50 בלי משפחה אמיצה לתמוך בה.
הפנסיה שלה ממספיקות, אך חייה די בודדים. רק עדי, נער מהבניין ממול, עוד מגיע אליה לבקר מדי פעם, מעניק לה נחמה קטנה.
יום אחד, בדרכה חזרה מהפארק, מירב מבחינה באמבולנס חונה בכניסה לבניין שלה. המולה של שכנים וילדים, והיא מבחינה בעדי עומד ליד האלונקה שעליה מונחת אמו, מתחנן בעיניים דומעות שתפקח עיניים. שוטר ניגש להזעיק מישהו שייקח את עדי, ומירב, בלי להסס, מתקרבת ומציעה לקחת אותו לביתה. השוטר רושם את שמה והזהיר שרווחת הילד תתערב בזמן הקרוב.
מירב נחושה לשמור על עדי אצלה, אבל יודעת שההחלטה אינה בידיה בלבד.
רק אחרי חודש מגיעות העובדות הסוציאליות מרווחת הילד. הזמן המשותף בונה קשר עמוק ביניהם מירב דואגת לו כאילו היה בנה: מבשלת לו אוכל חם ושרה לו שירי ערש כל ערב. היא פונה בפניה אישית לעובדות הסוציאליות בבקשה לאמץ את עדי, אך אלו מזכירות לה בצער שהחוק לא מקל על אימוץ בגילה. למרות כל השיחות הקשות, מירב מבינה שכל עוד עדי לא איתה, לא תוכל למצוא מנוחה אמיתית בליבה.
