הקופסה עם ההבטחות שנשכחו
בשבועות האחרונים התחלתי לחשוד שיש מישהו נוסף שגר איתנו בדירה, חוץ ממני ומרב. לא, אני לא מדבר על רוח רפאים. לפי דעתי, רוחות זה עניין רציני אם הן כבר מופיעות, זה לא כדי להתעסק בזוטות.
כאן, הסיפור הרבה יותר פשוט מין שובבות יומיומית. אולי דיבוק קטן של חפצים.
בהתחלה נעלמו לי גרביים לספורט. כמובן, נעלמו בזוגות חסרים. הייתי עוד מקבל את זה אם היו נבלעים במכונת הכביסה הרי כל ישראלי יודע שזה קורה. אבל דווקא הזוג הלבן עם הפס האדום זה שתמיד הייתי שם בעין לקראת אימון בחדר כושר תמיד הופיע מול עיניי במגירה, כאילו מזכיר לי: “מתי בפעם האחרונה באמת השתמשת בנו?”
ופתאום נעלמו. בהתחלה אחד, ולמחרת השני.
שבוע לאחר מכן, כשהרמתי את המכסה של אותה מגירה, מצאתי אותם שוב, מגולגלים היטב. ומעליהם פתק קטן, מנייר אפור, עם אותיות מוקלדות עקומות מעט:
“126 ימים לא לבשת אותנו. ספרנו.”
מרב, זו בדיחה שלך? שאלתי בחשד, בזמן שגלשה בסלולרי. ככה את רומזת לי שהגיע הזמן להזיז את עצמי קצת?
מה פתאום, מאור! היא ענתה, במבט מופתע, זה לא הסגנון שלי בכלל.
המשכתי לחשוד בה, אבל בפנים לא באמת האמנתי. מרב ידועה בבדיחותיה, אבל כזה תחמון? לא בטוח.
אחר-כך נעלמה סיכת השיער שלה זו שתמיד שוכבת ליד המראה בכניסה. וגם השפתון היקר “לארועים מיוחדים” שהיה קבוע בתיק שלה.
היא מצאה אותם בסוף בתוך ארון המטבח, בין קופסאות האורז והפסטה. גם שם עם פתקים קטנים.
על הסיכה:
“תחליטי כבר שיער ארוך או קצר? נמאס לי להיות מיותמת ולא בשימוש, ואז את בוכה עליי.”
על השפתון:
“נו, אז מתי היה באמת ‘ארוע מיוחד’? אני כבר יבשתי ונמאס עליי לחכות.”
לא מצחיק סיננה מרב לעברי, כשניסתה להעיר אותי מהנמנום של הצהריים.
את חושדת בי? את בסדר? נזעמתי. מה, השתגעתי לשחק ככה?
אמרתי לה שהיא מגזימה. הרי אין סיבה שאתחכם לעצמי ככה. התחלנו לדאוג שיש כאן משהו מעבר.
מרב התחילה לשים לב לכל מה שהיא מניחה ומחזירה, לפעמים חזרה לבדוק שוב ושוב. אפילו ללכת לרופאה היא החליטה. אבל אחרי שתי בדיקות ארוכות, הרופאה אמרה לה שיש לה זיכרון טוב משלה.
אבל החפצים המשיכו להיעלם.
עטים אהובים. חולצת פסים. קרם ידיים.
ואז גולת הכותרת הצרור של מפתחות הדירה. אחרי זה הסתובבתי שבוע שלם מתוח וכל מפתח שצץ לי מול העיניים, נשמתי נשימות קצרות.
התעוררתי בלילות, לא נרגעתי מכל רעש קל. כל הזמן בדקתי שוב ושוב את הארנק, הפלאפון והארנק.
אבל השבת האחרונה הייתה יותר מוזרה מחדש.
מרב החליטה שסוף סוף מסדרים את חדר הארונות. למרות העייפות, החלטתי לעזור לה. כשפתחה קופסת נעליים ריקה, גילתה את כל הדברים שנעלמו. מסודרים יפה כאילו זה חלון ראווה של חנות קטנה בתל אביב.
החולצה האהובה חבוקה עם חצאית פליסה ישנה, פתק:
“אתה עדיין זוכר איך לרקוד?”
העטים מסודרים לפי הצבעים:
“אתה נושך אותנו כשאתה במתח. די, נמאס לנו מהלחץ.”
המפתחות, קשורים יחד עם תליון, כאילו מחזיקים ידיים:
“השתעממנו כי לא נסעתם לדירה. אבל אנחנו לפחות חזרנו בכוחות עצמנו.”
חייכתי במבוכה.
בפתקים הקטנים הסתתר משהו עוקצני, חכם ומעט עצוב כאילו כתבתי אותם לעצמי, בגרסה אחרת של חיי, שבה יש פנאי גם לדבר עם דברים דוממים.
רציתי להחזיר את המכסה, ואז שמתי לב לעוד פתק קטן, אפור, שאפילו לא היה מחובר לדבר.
עליו אותיות רועדות, כאילו מישהו בכה עליהן:
“הבטחת לילדה שבמראה שתהיה צייר.
אני הילדה הזאת.
ובקופסה עם ההבטחות האבודות, אני בודדה.”
ישבתי עוד הרבה זמן על הרצפה ליד המדפים, חזור ונזכר.
נזכרתי בגן הילדים, מצייר בדבקות עם טושים בית, שמש, אבא, אמא ואחות.
בשיעורי אמנות בבית הספר, בהתלהבות מהמכחול הרטוב.
בריח השמן בסדנת הציור. דממת המוזיאון. כל תנועה ביצירה כמו קסם.
בהתחלה חשבתי שזאת תהיה הקריירה שלי.
אחר כך התחביב.
אחר כך…
שום דבר.
לא כי לא הספקתי, אלא כי תמיד דחיתי, מוצא משהו “חשוב ודחוף” יותר עד שגם הציפייה החמה הזאת נעלמה, כמו הגרביים והעטים.
העברתי אצבע על הפתק האחרון.
הוא היה חמים, כאילו חי או שאולי אלה הידיים שלי שרעדו.
מה באמת יותר חשוב עוד שעה בקניון או החלום שלי?
בלילה לא הצלחתי להירדם. בסביבות שתיים קמתי מהמיטה.
לאן אתה הולך? מלמלה מרב, חצי ישנה.
תשני, זה בסדר… לחשתי לה.
בתוך הארגזים אני זוכר שיש לי קופסת צבעי מים ישנים, חשבתי.
כשעברתי מול המראה במסדרון, קלטתי מבט של ילד. חשש בעיניים אבל גם תקווה.
ואז למדתי שגם בשגרה הכי לחוצה, יש מקום להקשיב להבטחות ששכחתי עם השנים. כל עוד אני כאן, אפשר להחזיר להן צבע.
