כל חיי אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אבא. כך היה לי קל יותר. כשהייתי בת עשר, הוא עזב. מזוודה אחת, דלת שנסגרה בחבטה, ודממה שנשארה בבית שנים ארוכות.
אמא שלי לקחה אחריות על הכול לבד. עבדה במאפיה בשוק הכרמל, קמה בארבע בבוקר, וחוזרת הביתה מותשת. למרות העייפות, תמיד הייתה שואלת איך עבר עליי היום. ראיתי כמה קשה לה, ועם הזמן התחלתי לכעוס בשבילה לכעוס עליו.
גדלתי בתחושה שגברים לא נשארים. שההבטחות שלהם זמניות. כשראיתי חברות שלי מספרות על איך האבות שלהן מסיעים אותן לבית הספר או עוזרים בשיעורים, העמדתי פנים שזה לא מזיז לי. אבל בפנים זה כאב.
לפעמים הוא התקשר. רצה להיפגש. אני דחיתי אותו. אמרתי לעצמי שהוא לא ראוי להיות חלק מהחיים שלי. הרי הוא בחר ללכת, שיחיה עם ההחלטה הזאת. האמת? פחדתי שהוא יפגע בי שוב.
השנים חלפו. סיימתי לימודים, התחלתי לעבוד בתל אביב, התחתנתי. כשילדתי את בתי, נועה, בפעם הראשונה הבנתי מהי אחריות לילד. הסתכלתי עליה ישנה ולא יכולתי לדמיין לעזוב אותה. באותם רגעים, הכעס שלי עליו שב ועולה בעוצמה.
יום אחד, קיבלתי שיחה ממספר לא מוכר. זה היה הוא. הקול שלו נשמע שונה שקט, איטי, כמעט כבוי. אמר שהוא חולה. שהוא לא מבקש ממני כלום, רק לראות אותי פעם אחת. סגרתי את הטלפון ביד רועדת, ולא עצמתי עין כל הלילה.
בתוכי נאבקו שתי נשים הילדה הקטנה שעדיין התגעגעה לאביה, והאישה הבוגרת שפחדה לפתוח פצע ישן. בסוף החלטתי ללכת. לא בשבילו בשבילי.
כשראיתי אותו בבית החולים באיכילוב, כמעט שלא זיהיתי אותו. רזה, שיערו כולו שיבה, עיניו מלאות חרטה. לא דיברנו על האשמות. דיברנו על דברים פשוטים על העבודה שלי, על הנכדה שלו שמעולם לא פגש.
באיזשהו שלב, הוא אמר שהוא מצטער. שהוא היה חלש. שהוא ברח כי לא ידע איך להיות אבא. המילים האלה לא מחקו את העבר, אבל פתחו משהו בי.
הבנתי שאת הזעם שלי גררתי איתי כמו שריון, חשבתי שהוא מגן עליי, אבל בעצם הוא השאיר אותי כלואה בעבר. סליחה לא אומרת להצדיק. זו החלטה להפסיק לאפשר לעבר לשלוט בעתיד.
התחלתי לבקר אותו לעיתים קרובות יותר. נועה פגשה אותו פעם אחת. הוא הביט בה כאילו מנסה לפצות על כל מה שפספס איתי. כמה חודשים אחר כך, הוא נפטר.
בלוויה לא בכיתי בצעקה. דמעותיי היו שקטות על הזמן שאבד, על השנים של העקשנות, על המילים שלא ייאמרו עוד. בלב הרגשתי סוף סוף שלווה.
למדתי שסליחה היא לא מתנה לאחר. זו שחרור עבור עצמך. ושלעיתים, הכבלים הכי מכאיבים הם אלה ששמנו על עצמנו.
סלחתי לו מאוחר מדי בשביל שנוכל להתחיל מחדש כאבא ובת, אך בדיוק בזמן כדי לא להוריש את אותו כאב לבתי שלי. וזה מספיק לי.
