אני בת 39, וממש לאחרונה הצלחתי לומר משהו שבמשך שנים פשוט לא עבר לי דרך הגרון: אני מתחרטת שאין לי ילדים. לא כי לא רציתי להיות אמא, אלא כי תמיד הייתי עסוקה בלחכות ל”רגע הנכון” ול”בחור המתאים”. במשך חמש עשרה שנה טיפחתי מערכות יחסים עם המחשבה שאם זה לא הוא, אז למה ליצור חיים חדשים בעולם הזה. וכך, פשוט נתתי לזמן לחלוף לי בין האצבעות.
הקשר הרציני הראשון שלי התחיל כשהייתי בת 22. כמעט חמש שנים חיינו ביחד, דיברנו על חתונה, משפחה, עתיד. אבל כשרק ניסיתי להעלות את עניין הילדים, הוא היה משנה את הנושא כאילו מדובר במסיבת טבע באמצע שבוע. טען שצריך קודם כל יציבות, טיולים לחו”ל, חיסכון, “לחיות את הרגע”. ואני, טיפוס גמיש, אמרתי לעצמי שיש לי זמן. כשזה נגמר, שכנעתי את עצמי שעדיף, כי מי רוצה להביא ילדים לעולם של קשר לא עובד?
אחר כך התחתנתי. הייתי בת 29 ודמיינתי שזהו, עכשיו זה הרגע. רק שהנישואים האלה החזיקו פחות משלוש שנים והיו מלאים בבגידות, שקרים וחובות שאפילו בנק לאומי לא ידע שקיימים. יצאתי מהקשר בלי ילדים, בלי מחויבויות, משוכנעת שאני “חופשיה”, אבל עם חור בלב שעד היום אין לי הסבר אמיתי לגביו. שוב הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכוןלא הבאתי ילד לאדם שפשוט לא ראוי.
בגיל 33 היה לי עוד קשר רציני. הוא רצה ילדים, אבל בלי מחויבותרק אם אשתלב לו בלוז, באורח החיים, במערכת. כשהצעתי לדבר על משפחה אמיתית, קיבלתי בתשובה “כשהגיע הזמן של הקשר”. הלכתי. ושוב נשארתי לבד, משוכנעת שאני עושה בחירות נכונות.
היום, בגיל 39, אין לי ילדים. אין לי זוגיות יציבה. יש לי קריירה, עצמאות, דירה משלי. אבל יש ערבים שבהם אני חוזרת הביתה, זורקת את התיק על הספה, והדממה כבדה כאילו היא עוקצת אותי. אני רואה חברות מדברות על בתי ספר, שיעורי בית, חיסונים, הופעות של גיל ההתבגרות, ויודעת שזה לא קלאבל רואה גם משהו שלי אין: מישהו שקורא להן “אמא”.
עכשיו אני חושבת על משהו שלפני זה אפילו לא העזתי לדמיין: אולי הייתי יכולה להיות אמא לבד. אולי הייתי יכולה להפסיק לחכות לנסיך של תל אביב ולהפוך לאמא, גם אם בלעדיו, פשוט כי ככה רציתי. יכולתי לבנות משפחה בדרך אחרת. אבל הייתי כל כך עסוקה בלעשות “הכל כמו שצריך”, שבסוף לא עשיתי כלום.
אני לא מתבכיינת, מי שלא צוחק על עצמו לא מגיע רחוק, אבל מסתבר שהדברים שחשבנו שהם בלתי אפשריים פתאום מתגנבים פנימה בדיוק כשהדירה שקטה מידי.
