התחתנתי כדי לברוח מהעוני, והיום אני חיה בכלוב יפהפה מאוד. אני בת 35 היום. כשהייתי בת עשרים, לא הייתי ענייה קיצונית, אבל חייתי תוך כדי לספור כל שקל. הייתי סטודנטית למדתי בערב באוניברסיטה והייתי עובדת ביום במאפייה ברחוב הרצל בתל אביב. חזרתי הביתה עייפה, עם רגליים נפוחות, חושבת לעצמי האם החודש יהיו לי מספיק כסף לתחבורה ציבורית, צילומים, אוכל ושכר לימוד. חלמתי על חיים שקטים לא יוקרתיים, רק יציבים.
אז פגשתי אותו. הוא היה בן ארבעים, מרצה באוניברסיטה, תמיד לבוש בקפידה, עם רכב משלו, מדבר על טיולים בעולם, השקעות, ביטחון. לא התאהבתי בו מיד. הוא מצא חן בעיניי, כן, אבל יותר מהפנים שלו או מהדיבור שלו, אהבתי את מה שהוא מייצג: מנוחה, יציבות, חיים בלי להיות תמיד על קצה הישרדות.
התחלנו קשר וההבדלים היו ברורים כבר מההתחלה. כשאני סקרתי את התפריט וחישבתי מחירים, הוא הזמין בלי לשאול על המחיר. כשאני דיברתי על עבודה נוספת, הוא דיבר על רכישה של דירה נוספת להשקעה. הוא אמר לי: “את לא צריכה לחיות כך”, “אני יכול לתת לך חיים טובים”, “אני לא רוצה שתילחמי לבד”. המילים האלה נכנסו לי לראש ונשארו שם.
ידעתי שאם אסיים תואר, מצבי ישתפר, אבל גם ידעתי שזה ייקח שנים. איתו, הקפיצה היתה מיידית. הוא הציע לי נישואין אחרי חצי שנה. לא בכיתי מהתרגשות. שתקתי. באותה לילה כמעט לא ישנתי. חשבתי על אמא שלי, על הבקרים העייפים שלי, על זה שאולי לא אצטרך יותר לספור כל שקל, על בית נאה.
אמא שלי היתה נגד בהתחלה. אמרה שאני צעירה מדי, שהוא מבוגר מדי, שהיא לא רואה אותי מאוהבת. אמרתי לה שלאהבה אין ערך בשוק, שאני עייפה מהויתורים ושרוצה משהו טוב יותר. בכינו הרבה. בסוף היא קיבלה, כי לא רצתה לאבד אותי.
התחתנו שנה וחצי לאחר שהכרנו. הכל קרה מהר: בית גדול, רהיטים חדשים, נסיעות לחו”ל בחודשים הראשונים. העליתי תמונות מחויכות, אבל בפנים הרגשתי שאני שחקנית שלומדת תפקיד שלא בחרתי מהלב אלא מתוך נוחות.
אני לא יכולה לומר שהוא אדם רע. הוא דואג, אחראי, אבא מצוין לילדינו, עוזר כלכלית גם לאמא שלו וגם לאמא שלי, נמצא בחיינו, לא בוגד, לא אלים. הוא לא הבעיה. אני הבעיה. אני לא אוהבת אותו כמו שאוהבים באמת. אני מעריכה אותו, מעריצה אותו, מודה על הכל, אבל לא מרגישה את אותה אהבה שמטלטלת את הלב.
קצב חייו אחר. הולך לישון מוקדם, לא אוהב לצאת הרבה, מעדיף תכניות רגועות, לא רוצה שינויים. אני עדיין חולמת לטייל, לצחוק בקול, לאלתר, להרגיש פרפרים בבטן. אבל אני מתאימה את עצמי. תמיד מתאימה את עצמי.
יש לילות שבהם אני שוכבת במיטה ענקית, תחת מזגן, שקט ונוחות, ומרגישה חלל מוזר. לא עצבות, אלא הרגשה שאני חיה את החיים הנכונים, אבל לא את החיים שימלאו אותי באושר. אני מבשלת במטבח יפה, שולחת את הילדים לבתי ספר טובים, כלום לא חסר לי מבחינה חומרית אבל לא פעם חסרים לי רגש, תשוקה, אשליה. הוא אומר לי “אני אוהב אותך”, ואני עונה “גם אני”, אבל בפנים הקול שלי נשמע אחרת.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו הייתי נשארת לבד, מסיימת תואר בלי קיצורי דרך, מחכה לאהבה מסוג אחר. לפעמים אני מרגישה אשמה אפילו על המחשבות האלה, כי יש נשים שהיו נותנות הכל בשביל היציבות הזאת. ושם בדיוק מגיעה האשמה: אין לי זכות להתלונן, אבל אני גם לא יכולה לשקר לעצמי.
איזה עצה הייתם נותנים לי כדי להיות מאושרת?
