אומרים שאנחנו אחראים לכל מה שקורה בחיים שלנו, ושאם משהו קורה לנו זה באשמתנו. כל בחירה שנעשה ביום אחד כך נחיה.
בחיים שלי, עשיתי בחירה לא נכונה כשבחרתי לקשור את גורלי עם גבר שלא היה רציני. כשהייתי צעירה, הייתי כל כך מאוהבת ביונתן, למרות שידעתי שהוא אדם קל דעת, האמנתי שהוא ישתנה בשבילי. רציתי להאמין ולשמוח, אבל בסופו של דבר בני אדם נשארים מי שהם. וכך, גם אחרי לידת הבן שלי, יונתן לא שינה את ההתנהגות שלו.
עם כל חודש שעבר, גיליתי עוד על הרומנים שלו. שכנים, חברות ואפילו משפחה סיפרו לי עליו. הרגשתי מושפלת, מבוישת ועצובה הכל יחד. סבלתי חמש שנים, ואז נשברתי. החלטתי להתגרש. לפחות יונתן לא היה חמדן. הסכים לתת לי את הדירה שלו בתמורה לזה שלא אבקש מזונות. אני והבן שלי לא רצינו לגור שם, לכן השכרנו את הדירה ועברנו לאמא שלי, שהייתה זקוקה לטיפול. כך חיינו.
את הכסף מהשכירות הוצאתי על הבן שלי על בגדים, בית ספר, טיולים וחוגים. ניסיתי להעניק לו ילדות טובה. מינימום מה שהרווחתי הלך לחשבונות, אוכל ותרופות לאמא שלי, שהייתה מרותקת למיטה שנים בגלל מחלה. חשבתי שהבן שלי יבין כמה דאגתי לו. היום אני בת 57, חולה בסוכרת, עושה לעצמי זריקות אינסולין כל הזמן, ונאבקת לשרוד עוד יום.
המחלה מונעת ממני לעבוד, ומי בכלל יעסיק מישהי בגיל שלי? אין לי פנסיה בכלל כל הזמן החלפתי עבודות ולעיתים עבדתי בשחור כדי להרוויח יותר. בקיצור, אני מתקיימת אך ורק מהכסף שאני מקבלת מדמי השכירות של הדירה. הבן שלי, רועי, בן 31, הודיע לא מזמן שהוא מתחתן, והוא ואשתו רוצים לעבור לגור בדירה.
אמרתי לו שאם כך לא יהיה לי ממה להתקיים. רועי ענה שזו כבר הבעיה שלי. עכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות. אין לי חסכונות, אני חייבת תרופות על בסיס קבוע, צריכה משהו לאכול ולשלם חשבונות. מה אמור להיות הפתרון שלי? איך הבן שלי מסוגל לעשות לי את זה? למה?
