כל מי שעובד יבין היטב את ההתלהבות שלי כשמתקשר האינטרקום בבוקר של היום החופשי היחיד שלי.
לפני שהספקתי בכלל להתעורר לגמרי, משום מה, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה שיש לי תקלה בצנרת, ורצתי לבדוק שלא הצפתי מישהו. המטבח והמקלחת היו יבשים, לשמחתי. זה לא כמו אז שהצלחתי להציף את הדירה של השכנים למטה לפני חצי שנה.
הפעמון לא הפסיק לצלצל, אז הלכתי לדלת, לא הכי שמח, וכשפתחתי אותה ראיתי קודם כל כמה מזוודות ושני אנשים מאחוריהן.
או, לא הייתי מזהה אותך ברחוב בחיים! מחמאה מוטלת בספק מאישה מבוגרת שעמדה בפתח הייתה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע.
אני מתאמץ להיזכר מי זאת…
אני מתבונן היטב במלווה שלה, שמחייך אליי בשמחה ולוחץ לי את היד. מאחוריהם מציץ בחור צעיר. למזלי הוא לא מצטרף לחידון הזה ומגיב בשתיקה. אבל אותה אישה ממשיכה: נו, מה, תשאיר אותנו בפתח? תן להיכנס! סליחה, הכוונה “להיכנס?
מה, לא הכרת את הדוד שלך? אני טיפלתי בך כשהיית קטן! ותראה (מכוונת לבחור), הוא בן הדוד שלך, הגיע ללמוד פה בירושלים ואין לו איפה לישון. החלטנו שיגור אצלך עכשיו. אחר כך נקנה לו מיטה הכל יהיה בסדר. אפילו הבאנו לך מתנות! אבא שלך לא עדכן אותך?
לא, אף אחד לא התקשר… כנראה הוא שכח, נסתדר בלעדיו! מה זה “נסדר”? הוא אמור לגור כאן עכשיו?
בטח, אתה תעזור לו להתאקלם, אתה יודע איך זה בעיר זרה! אני לא הולך לטפל באף אחד, חוץ מזה, בת הזוג שלי באה לכאן הרבה, אין פה מקום. נצטרך להסתדר כבר… אני לא אוהב “להסתדר”, יש מעונות לסטודנטים, גם אני עברתי את זה. עזוב, זה לא בא בחשבון!
משפחתי החלה להילחץ והתחילו לנסות להכניס את המזוודות פנימה, אבל חסמתי אותם בגוף שלי. הבנתי שברגע שהמזוודות ייכנסו פנימה, יהיה הרבה יותר קשה להוציא אותן. ביקשתי מהם לחכות חמש דקות ולקחתי את בן הדוד ישר למעונות הסטודנטים שהוא נרשם אליהם.
התגובה הייתה טענות על כך שאני חסר התחשבות ואגואיסט, כל החיוכים נעלמו, ואחריהם נעלמו גם המשפחה והמזוודות. אחרי כמה שעות התקשרתי להורים שלי לשאול מה פשר כל זה.
אמא שלי נפגעה מאוד ואמרה לי שאני לא “משפחתי מספיק”. ביום ההוא הבנתי שאי אפשר תמיד לרצות את כולם, ושגם לדאוג לעצמי זה לא פחות חשוב.
