Преди много години, по времето когато всичко беше малко по-простичко, но емоциите все така кипяха, се случи нещо, което и днес си спомням с усмивка на лице.
Отидох с двете си деца в големия търговски център Азриели в Тел Авив, когато го видях бившият ми, Давид Арбель. Същият Давид, който не беше дал нито шекел за децата ни месеци наред, все измисляше כלכליות קשיים, когато го молех за обувки за училище или нова раница.
А той стоеше там, в най-скъпия магазин за обувки, אלדין שופס, заедно с двете си доведени деца пробваше им модерни маркови обувки, сякаш е син на богаташ. Кръвта ми завря, но вместо да вдигна скандал, издърпах дълбоко въздух и си рекох: זה לא יישאר ככה.
Приближих се бавно, държейки ръцете на децата Тамар и Яעל. Давид беше забил поглед в телефона си, докато децата пробваха екстравагантни Adidas. Продавачката, Сара, прибираше кутиите.
סלחי לי, גברת казах й с най-милия си тон יש לכם את הדגמים האלה במידה 32 ו-35?
Сара леко се обърка.
ברור. למי?
לילדות שלי отвърнах, после повиших малко гласа си: בעלי ישלם עבור כולנו, נכון, מתוק?
Давид вдигна глава, сякаш го е ударил ток. Очите му щяха да изскочат.
מה…? успя да промълви, но вече настаних Тамар и Яעל да пробват обувките.
כן, כן, הוא משלם על הכל казах спокойно на Сара. אנחנו משפחה מעורבת, את מבינה? אלה הילדים החורגים שלו ואלה שלנו. הוא תמיד דואג שכולם יקבלו אותו יחס, נכון, אהובי?
Давид беше почервенял като патладжан. Отвори уста, но Сара вече носеше обувките, аз му намигнах.
הן נראות עליהן מושלם, גברת. אנחנו לוקחים.
Докато Сара записваше и смяташе, видях едни огнени спортни обувки на рафта коралови, точно моят стил.
גברת, אפשר גם את אלה במידה 38? קוֹרָלִיּוֹת.
בשבילך? попита Сара.
כן, לי отговорих, обувайки ги. או, מושלמות. יש גם את השחורות האלגנטיות? צריכה כאלה לעבודה.
עוד? изпра Давид с разтреперан глас.
מתוק, אל תהיה קמצן казах му. את יודעת שאני צריכה נעליים נוחות לעבודה, והספורטיביות ילוו אותי כשאני לוקחת את הילדות לפארק. כמה פעמים אמרתי שאני צריכה חדשות?
Сара усмихваше се и записваше, невинна към драмата.
מצוין, סה”כ שמונה זוגות каза, מתחילה לחשב במחשבון.
Станах, целунах децата и се приближих до Давид.
טוב, מתוק, אני יוצאת לעשות עוד קניות. הילדות נשארות איתך, בסדר? תביא אותן אחרי זה הביתה.
Преди още да се усети, взех торбите с обувки за МОИТЕ деца и за мен и излязох спокойно, като מלכה.
Последното, което чух, беше гласът на Сара:
יוצא 500 שקל. במזומן או בכרטיס, אדוני?
На паркинга там се разсмях за първи път. Изражението на Давид беше безценно. Погледнах новите си обувки и си рекох: זו באמת צדק משמים.
Същата вечер той донесе децата обратно (разбира се, с тридесет минути закъснение). Не доведе доведените деца.
מה שעשית היה… започна.
מה? прекъснах го като невинна. שדאגתי שגם הילדות שלך יקבלו נעליים חדשות? אין בעיה, מתוק. זו המינימום שיכולת לעשות.
Замълча, после поклати глава.
שמונה זוגות… שמונה. באמת היית צריכה שניים?
אף פעם אי אפשר לדעת מתי צריך נעליים נוחות, מתוק. חוץ מזה כמה חודשים אתה חייב לי מזונות? תחשוב על זה כמקדמה.
את משוגעת.
לא, אני פשוט עייפה отвърнах. זו לא אותה דבר. עכשיו אני גם שקטה עם נעליים חדשות.
Той тръгна и чух го да мърмори:
שמונה זוגות… אולי באמת משתלם יותר לשלם מזונות…
בדיוק, חכם שלי, помислих си, затваряйки вратата.
Децата ме прегърнаха щастливи с новите обувки. Аз обух кораловите същата вечер и излязох да се разходя. Почувствах се страхотно.
האם טעיתי? אולי.
האם אני מתחרטת?
אפילו לא לרגע. ואיך היית מתנהגת את במקום שלי?
