נאמר מתוך פחד
תמרה החזיקה בין האצבעות דף עם שמות בדיקות ההפניה של אבא, כאילו אם תצמיד אותו חזק, המציאות תישאר כלואה בנייר. מסדרון המחלקה הכירורגית התמלא שרפרפים מפלסטיק וטלוויזיה תלויה על הקיר, דולקת על שקט, רק הכותרות רצו חדשות שבכלל לא שייכות לחיים שלהם. תמרה התרוממה כשראתה את האחות מבציעה מאחת הדלתות.
קרובי משפחה של יוסף אליהו? תגשו, בבקשה.
תמרה צעדה ראשונה, ולא הופתעה כשינון כבר עמד מאחוריה. הוא עוד לבש את אותה מעיל שחור מהלילה, ותחב את הידיים עמוק בכיסים שתסתירנה את רעדן.
בחדר שכב אביהם במיטה מוגבהת. מתחת לסדין הייתה בליטה של ברכיו, כרגיל מכופפות קצת בניסיון לתפוס תנוחה טובה יותר. על השידה כוס מים, תיק עם המסמכים, וחולצת טריקו מקופלת למופת. אבא נשא אליהם מבט עייף-טוב לב, כאילו מנסה לחייך, אבל שומר כוחות.
נו, מלמל ברוך, באתם. הכל בסדר איתכם?
תמרה התיישבה על קצה שרפרף, שלא תיראה תלויה מעליו. רצתה לדבר מהר ובביטחון, אבל המילים לא יישבו בפה.
אנחנו כאן. הכל בשליטה. תכף יעשו ותו לא סיימה.
ינון התכופף קרוב, כמנסה להסתיר את אבא בגבו.
אבא, רק תתחזק. הכל נסדר. אני אהיה פה מתי שצריך.
המילים ‘מתי שצריך’ נתקעו באוויר. תמרה הרגישה איך שניהם תולים בהן תקווה, למרות שהרופא אמש היה יבשושי וחשדני, ולכל הפסקה שלו הרימה חרדה גלים. הפחד הדביק אותם כמו דבק מגע קשה להוריד.
ינון, אמרה בלי להסתכל לאבא, בוא נהיה ישירים. עכשיו לא הזמן להתווכח. נפסיק לברוח. אתה לא נעלם. גם אני לא. לא משאירים.
ינון הנהן מהר מדי.
אני מבטיח. אני לידך. ואם צריך אקח עליי. שמעת? דיבר עם אבא, אבל הביט בתמרה, מבקש להסכים ביניהם בלי מילים.
אבא פנה מאחד לשני. אצבעותיו היבשות החמימו את שולי הסדין.
בלי שבועות, לחש, רק אל תריבו בגללי.
רצתה תמרה לומר בטח, אנו לא ריבים, אנחנו בוגרים והבנו, אבל במקום זה הניחה ידה על ידו של אבא. חשבה שאולי משפט נכון יעזור בניתוח.
נסתדר, אמרה. נעשה מה שצריך.
כשהוציאו את אבא על אלונקה, נשארו תמרה וינון במסדרון, דבוקות באותה הבטחה כמו תליון. הם חזרו עליה בלב שוב ושוב כדי לא להתפרק. תמרה שלחה לבעלה אסמס תתעכב, שמה את הפלאפון על שקט. ינון התקשר לעבודה ואמר שהוא לוקח יום חופשה, אף על פי שתמרה ידעה שזה בשבילו לא פשוט.
הניתוח נמשך יותר ממה שהבטיחו. הרופא לבן הסינר יצא עייף, הוריד מסכה, אמר שעשו הכל, ועכשיו היממה הראשונה היא קריטית. אף מילה על הכל בסדר ותמרה התייצבה על כל יציב.
התחזית זהירה, הוסיף. ההחלמה תיקח זמן. צריך השגחה ותרופות.
תמרה הנהנה כמו תלמידה שמפחדת לפספס מילה. ינון כבר חקר על שיקום, מתי חוזרים הביתה, מתי בכלל אפשר לדבר על זה. הרופא הסביר שאין למה למהר, וגם בבית זו עבודה לכל דבר.
הימים שאחרי הניתוח התנהלו על טייס אוטומטי: בואי בדקי הביאי חזרי. תמרה למדה את שעות הביקור, את שמות הסייעות, מספר החדר של הפנקסים. בטלפון שמרה רשימת תרופות, אבל העתיקה גם למחברת שתהיה גיבוי ליום שהסוללה תיגמר.
ינון בא כל יומיים, וכשהיה מתאפשר אחרי העבודה, כשהחשיך. לפעמים הביא פירות, מים, חיתולים. דיבר בהתחלה בהתלהבות, אבל בחדר השתתק מהר, כמו שכח מה מותר להגיד.
אביהם שמר על כבודו. לא התלונן, רק ביקש לעזור ליישר כרית, לתת כוס. כשהכאבים החמירו, היה עוצם עיניים ונושם בקצב, כמו שלמד אי אז אחרי התקף לב. תמרה תהתה בלב, איך שמור כבוד הופך לחלק ממאמץ.
אחרי שבועיים עבר אביהם למחלקה רגילה, ועוד שבוע כבר מדברים על שחרור. תמרה הרגישה מצד אחד הקלה, מצד שני חרדה: בבית היא זו שתהיה האחות, המודדת, המזכירה, הנושאת.
בשחרור, תמרה באה עם בעלה ועם מקל מתקפל שחילצה משכנה, קניות בגדים חדשים. ינון הבטיח לבוא לעזור להרימו לקומה שלוש אין מעלית כמובן. הוא לא הגיע.
עמדה תמרה ליד הבניין, צרור מפתחות וניילון המסמכים ביד. אבא ישב על הספסל, עייף, מנסה לא להראות כמה קשה היה לו הנסיעה. בעלה של תמרה הביט בשעון בעצבים.
הוא יגיע, ניסתה תמרה לשכנע גם את עצמה.
ינון ענה רק אחרי כמה צלצולים.
אני בפקק, אמר. הכל תקוע, לא אצליח. אולי תסתדרו?
הרגישה איך הכל בה רותח.
נסתדר? היא מרירה. ינון
אגיע בערב, קטע אותה. באמת. עכשיו פשוט אי אפשר.
לא התווכחה מול אבא. שלושתם הרימו אותו יחד הבעל, שכן אקראי, ותמרה נשענת אל המרפק שלו. אבא התנשף, שתק. למעלה, תמרה הדליקה אור, הניחה תרופות, ובאותו רגע שמה לב שצריך להוריד את השטיחון מחשש שיתקע.
בערב ינון הופיע עם שקית תפוזים ופנים מלאות רגשי אשם.
איך אתם? שאל, כאילו לא הייתה התקלה של הבוקר.
תמרה הראתה לו את הרשימה: כדורים בוקר, כדורים צהריים, הזרקות, תחבושות, לחץ דם. דיברה בקור אחרת לא הייתה שורדת.
אני כן יכול בסופי שבוע אמר ינון. באמצע שבוע את הרי יודעת.
ידעה גם. לו הייתה עבודה דחוקה, אשתו וילד קטן, משכנתא ושאר חרדות. לתמרה עצמה היה אותו קושי, רק בגרסה שונה: שני בנים, בן זוג, שנשבר כבר מהיעדרותה, ומנהלת שמתחילה לשאול.
השבועות הראשונים היו מסך ערפילי של עשייה. תמרה קמה לפני כולם, מכינה דייסה לאבא, בודקת לחץ דם, מנחמת, מעירה את הילדים, שולחת אותם, משאירה לבעלה רשימת קניות, רצה לעבודה. בצהריים מתקשרת לבדוק אכל? לא סחרחורת? אחר הצהריים פורצת לבית מרקחת, עומדת בתור רק כדי לגלות שוב שהתרופה חסרה, ופוחדת להחליף.
ינון מגיע בשבתות, לפעמים לשעתיים. מוציא אשפה, קופץ למכולת, שומר על אבא כשהיא מבשלת. באותה נשימה תמיד מביט בשעון.
צריך לזוז, תמיד יש לו משהו.
ותמרה מבליגה. לא רושמת בלב, אבל סופרת בלב.
ערב אחד, כשאבא כבר נרדם, תמרה ניקתה כלים במים רותחים, והעור צרב. בעלה ישב ליד השולחן, שותק.
את מבינה שכך אי אפשר להמשיך? אמר לבסוף. את לא נושמת. הילדים מתגעגעים לאמא.
תמרה כיבתה את הברז.
מה אפשר לעשות בדיוק? שאלה.
מטפלת. אפילו חלקית. או אם ינון ייקח עליו חצי מהאמצע שבוע.
באותו רגע דמיינה לדבר על מטפלת עם ינון, כבר שמעה אותו: אין כסף. ולמען האמת היא לא ידעה בעצמה אם יש. כל שקל כבר היה מסומן.
למחרת אבא ביקש עזרה להגיע למקלחת. נאחז בקיר, צעד בזהירות, ותמרה ראתה כמה היא עצמה רועדת מהמאמץ. הוא התיישב על כסא, הביט בה מלמטה.
את שחוקה, אמר.
אני בסדר, השיבה.
בסדר אמיתי זה כשאת מחייכת בלי מאמץ.
הסתובבה, שלא יראה את עיניה נוצצות. התביישה מהעייפות שלה, כאילו היא בוגדת בו.
חודש אחרי השחרור התברר שההחלמה איטית מכפי שחשבו. אבא נע סביב הבית אך מתעייף, זקוק לעזרה, שכח פעמים תרופה. מנסה לבד, מתבלבל באריזות.
תמרה ביקשה מינון לבוא ביום רביעי תוכל ללכת לפגישה בבית הספר של בנה. ינון הסכים.
ברביעי לא הופיע.
שלח סמס: לא מצליח, הילד חולה. תמרה בלעה רוק. אי אפשר לכעוס על ילד חולה, אבל הכעס כבר פרץ רסן.
לא הלכה לאסיפה. ישבה במטבח, הביטה במחברת של בנה, שצריך היה לחתום על מבחן, והרגישה שהיא הפכה לצל של הצרכים של כולם שלה נעלמו.
בשבת ינון בא פתאום מספר בגאווה איך טפלו בילד וחיממו כל הלילה.
מבינה, אמרה תמרה. באמת מבינה.
ינון הביט בחשד.
אבל? שאל.
תמרה שלפה מחברת תרופות ותאריכים.
אבל אתה הבטחת. בבית חולים. להיות כאן, לקחת עליך. אתה זוכר?
המילים נשמעו כמו אגרוף. ינון התכווץ.
אני בא, נענע בראשו. אני לא עוזר בכלל?
אתה בא כשנח לך אמרה. ואני צריכה אותך כשאני צריכה. יש הבדל.
ינון האדים.
את חושבת שלי קל? נאנח. גם לי יש משפחה, עבודה. אני לא יכול לעזוב הכל.
ואני כן? הקול של תמרה התרומם. לי מותר לעזוב עבודה, ילדים, בן זוג? אני מותר לי לא לישון בלילה בגלל שאבא חולה, ולחייך ביום למנהלת? רק לי?
מהחדר נשמע שיעול אביהם. תמרה נאלמה, מאוחר מדי. ינון התקרב.
את בעצמך אמרת לא נשאיר לחש. את תמיד לוקחת יותר, ואז מחמיצה שכולם לא באותה רמה.
ופתאום תמרה ראתה את עצמה מהצד: איך היא אוספת אחריות, חוששת שאחרת הכל יתמוטט, ואז כועסת שחונקת את כולם.
אני לא חזקה, פלטה. אני פשוט לא יודעת אחרת.
ינון השפיל מבט.
גם אני לא. אמרתי את זה בפחד. שלא נאבד אותו.
רעדו לה הידיים.
כל ההבטחות האלו נאמרו מתוך פחד, אמרה, ועכשיו אנחנו הופכים אותן לנשק אחד נגד השני.
שתקו. שוב שיעול מהחדר. תמרה ניגשה אל אביה. הוא לחץ עיניים לתקרה.
אל תריבו עליי, אמר בלי להסתובב.
לא רבים, שיקרה תמרה.
הפנה ראשו אליה.
אני לא חרש. ואם אמות אל תהיו אויבים בגללי.
התיישבה לידו.
אבא, אנחנו לא אויבים.
אז תסכימו. לא במילים במעשים. מה שכולכם מסוגלים.
בשבוע אחר-כך, קבעה תמרה תור לרופאה בקופת חולים מעקב אחרי ניתוח. הוציאה תור מהאתר, הדפיסה הפניה, ארזה כל טופס בתיק. ינון הסכים ללוות, כי באמצע שבוע כבר לא היה לה כוח.
הרופאה עיינה בבדיקות, שאלה, דיברה ענייני. לא ציירה אשליות, גם לא הפחידה. לבסוף שאלה:
מי מטפל בו?
הסתכלו תמרה וינון אחד על השני.
אני, אמרה תמרה.
וגם אני בא לעזור, הוסיף ינון.
הרופאה הנהנה.
אתם צריכים תוכנית, לא גבורה. יש אפשרות לסיוע עובדים סוציאליים, מטפלת שתוכלו אולי לקבל בקצת סבסוד. ותזכרו: גם המטפל צריך לישון. אחרת שניכם פה איתי.
תמרה הרגישה שקיבלה אישור לא תירוץ, הכרה. לא הכל עליה.
יצאו, הלכו יחד למרכז השירותים העירוני, מקבלים טפסים עבור סיוע. בתור, תמרה עם תיק מסמכים, ינון לידה, והיא מרגישה שהם לראשונה עושים יחד לא אחד נגד השני. ינון חיפש במחשבון בטלפון כמה תעלה מטפלת חלקית.
בערב ישבו כולם במטבח. אבא עטוף וסט פליז, לא מתערב. בעלה של תמרה מזג תה לכולם, התיישב גם, מוכן להקשיב.
תמרה פתחה מחברת.
בואו נוריד תמיד ואף פעם. צריך תוכנית וגם כסף, וגם גבולות.
ינון הנהן.
אני יכול שני ערבים בשבוע שלישי וחמישי. בא אחרי העבודה, עם אבא, את בחופש או מה שתרצי.
תמרה הרגישה הקלה כבדה משתחררת בגרון.
טוב, הסכימה. ובסופש יום מלא שלך. אני פורחת משם, לא מתקשרת כל חצי שעה.
ינון חייך.
סגרנו.
בעלה של תמרה הוסיף:
מבחינת כסף בואו נחלק הוצאות מטפלת לשלוש שעות ביום, לפחות באמצע שבוע. אני אקח חלק רק שנדע סכום.
ינון סגר עניין:
חצי אני לא יכול, הודה. אבל סכום קבוע לגיטימי. ולתרופות שאבא לא לוקח מהקופה אני דואג.
תמרה רשמה. רצתה לומר עליך יותר, אבל עצרה. זה מספיק.
אז ככה, אמרה. אני מטפלת בהכל האדמיניסטרטיבי: טלפונים, טפסים, תורים. לך שני ערבים, סופש, תרופות ותרומה קבועה למטפלת. לא משווים מי עייף יותר. רק עומדים בתוכנית.
אביהם התערב.
וגם אני אשתדל. אעשה תרגילים. תשימו לי קופסה לכדורים עם ימים ומינונים. ואם קשה אומר מיד, לא מחזיק הכול.
תמרה הבחינה לראשונה באבא לא רק כחולה, אלא כמי שנלחם להחזיר לעצמו משהו מהעצמאות. זה חשוב.
למחרת קנתה תמרה בבית מרקחת קופסא יומית לכדורים, רשמה עליה טוש בוקר, ערב, שמה על השידה ליד מים. אבא פתח וסגר, כאילו בודק אם זו עזרה אמיתית.
בערב שלישי ינון הגיע. חלץ נעליים, שטף ידיים, התיישב ליד אבא. תמרה הראתה לו איפה הכול: חיתולים, מד-חום, רשימת טלפונים. לא באה בטענות, רק העבירה מפתח.
אני יוצאת, אמרה, אבל נשארה להאזין. שמעה איך ינון ואבא משוחחים על חדשות, אפילו צחקו.
ירדה לטייל, פשוט כך, בלי מטרה, דרך גינת המשחקים. הגוף עדיין חיכה שייקראו לה חזרה, אבל אף אחד לא קרא.
חזרה אחרי שעה. בדירה שקט. ינון יושב במטבח, שותה תה, מחברת פתוחה מולו.
הכל בסדר, אמר. אבא נרדם, שתה חצי כוס, לקח כדור לבד, הזכרתי לו פעם אחת.
תמרה הנהנה.
תודה.
ינון הביט בה.
לגבי ההבטחה לא רוצה שזה יהיה חבל תלוי מעלינו. רוצה שנעשה מה שאנחנו יכולים, באמת. שלא תחשבי שאני בורח.
תמרה הרגישה איך משהו בלב מתרכך.
גם אני לא רוצה שבועות, אמרה. רק שנבין ונתפנה גם לחיות, לא רק לשרוד.
ינון סגר את המחברת.
אז נשמור על התוכנית. ואם משהו משתנה מדברים, בלי דרמות.
ליוותה אותו לדלת, נעלה, בדקה את האור במסדרון. ניגשה לאביה. הוא ישן, רגוע יותר מאי פעם מאז האשפוז. המים לידו, קופסת הכדורים סגורה.
התיישבה בקצה המיטה, סידרה את השמיכה. לא חשה נצחון. רק ידעה שמצאו דרך לא לפרק אחד את השני תוך כדי שהם מחזיקים את אבא.
במטבח, ליד המחברת לוח זמנים: שלישי, חמישי, שבת. לידו סכומים שכל אחד שם, ומספר המטפלת שקיבלו מרופאה. לא הבטחה להחזיק הכל. רק מה שאפשר, כל יום מחדש.
