2 ביוני
בוקר. אני כותב כדי לשים על הדף את מה שאני מרגיש. כל לילה אני מתעורר ונזכר בשיחה ההיא עם חמותי, כאילו היא קיבלה רשות לשאול.
“נועה, למה בעצם החלטת להתגרש?” שאלה רותי, אמא של איתן, כאילו זה עדיין תלוי בה. נועה ידעה מתחילת הדרך שהיא לא רוצה לגור עם ההורים של איתן. דווקא הוא שכנע אותה שהכול יהיה בסדר, שרותי לא תסתדר בלעדיו. בן שלושים וארבע, ועדיין כבול לבית! אבל נועה, ליבה התרכך עבורו.
“יש לנו פשוט השקפות שונות על החיים”, ניסתה להסביר לאמא שלו למרות שכל כולה רצתה לומר: ‘הכול בגללה’.
ואכן, הסיבה הבסיסית הייתה שרותי הייתה מצלצלת מדי ערב בווידאו לבדוק אם נועה מנקה ועושה הכל “כמו שצריך”. בימים שרותי לא ביקרה, היא השלימה את החסר בשיחות טלפון מעצבנות, למען הסדר. לא אשכח את החתונה, ואיך שבירכה אותם:
“אני כל כך שמחה שהבן שלי סוף סוף התחתן. למרות שלדעתי הוא היה יכול למצוא מישהי טובה יותר… אבל זה מה יש. אל תיקחי ללב, כלתי.”
רציתי לצעוק לנועה שתקום ותלך כבר אז. רותי החליטה מזמן שנועה לא מתאימה לאיתן, והיא רק חיכתה לרגע שתפריד ביניהם. איתן, לעומת זאת, לא טרח להגן על אשתו. אפילו כשנסעו יחד ברכב, ועצרו ליד ביתה של רותי, האם סירבה להכניס את נועה והתעקשה לדבר עם איתן לבד ונועה נותרה בחוץ שעה שלמה, איתן שותק.
ושוב עולה השאלה למה היא לא קמה והלכה? התשובה לא ברורה. אבל עכשיו החליטה שכן.
“את יודעת, אל תנסי לעשות ממני מטומטמת. דעות שונות וכל זה יש רק בסרטים. יאללה, תגידי מה באמת לא בסדר אצל הבן שלי. אני מודה, לא כזו כלה קיוויתי שתהיי לאיתן. אבל אני לא אתן לך סתם לקום וללכת. תגידי, מה לא אהבת?”.
נועה חייכה חיוך מריר. היא כבר לא חיפשה אישור מאף אחד. היא נכנסה לבית הזה רק בשביל איתן. ולמען האמת, הייתה רק סיבה אחת לגירושין חמותה.
“אני עוזבת”, אמרה לה נועה בשקט.
“אני לא מרשה”, ענתה רותי.
“את לא מעניין אותי”, גמלה בליבה ואמרה בנחרצות.
“אז תחזירי לי חצי מערך הטבעת”, שיגרה רותי את הדרישה.
“מה אמרת?”
“אני רוצה חצי מערך של הטבעת שאיתן קנה לך”.
נועה צחקה. “הטבעת היא הרי ההישג היחיד של הבן שלך בחיים קחי אותה! אני לא רוצה אותה”.
כך זה נגמר. נועה התרחקה וניסתה להבין איך היא אי פעם הסכימה להינשא לגבר חסר עמוד שדרה כמו איתן. הרי רותי הראתה את הפנים האמיתיות שלה עוד לפני החתונה…
איך היא הסכימה? רק אלוהים יודע.
ולפני כמה ימים במשרד, פנתה אליי קולגה:
“אני מתחתנת.”
“עם מי?”
“בלי להעליב…”
“מה, איתן?” נפלט לי.
“כן, איתן. החבר שלך לשעבר.”
“את צוחקת? הרי את יודעת איך נפרדנו.”
“ידעתי. אבל כל אחד והחוויה שלו. איתן מאוד דואג. ואמא שלו עוזרת לנו המון. לפעמים אפילו יותר מדי, אבל לא אכפת לי.”
ולא אכפת לי בכלל. אני רק שמח שנפטרתי.
“דרך אגב,” המשיכה הקולגה, “תראי את הטבעת שאיתן קנה לי.”
כבר ידעתי מה אראה. אותה טבעת. אפילו לא השקיע בטבעת חדשה. מפתיע?
ועליה חרוט “לנצח יחד”.
הלוואי שתימחק ההקדשה הזאת מהזיכרון.
היום למדתי שמי שלא עומד בשבילך לא ראוי לך. ולא משנה כמה רחמים היה לי על איתן, בסוף חשוב לזכור: כבוד עצמי לפני הכל.
