יומן אישי, 16 ביוני
היום לא יצא לי מהראש אותו רגע בתחנה המרכזית בתל אביב. לפני כמה ימים, התלבטתי אם לעצור או להמשיך ללכת כרגיל, אבל משהו גרם לי לשוב אל אותה נערה שישבה על הספסל, נראית אבודה ומרוסקת. בפעם הזו לא יכולתי להתעלם. ישבתי לידה וזהיתי בעיניה כאב עמוק, אז ביקשתי להבין מה עבר עליה.
היא סיפרה לי את סיפורה שמה היה יעל. היא נאלצה לעזוב את הבית אחרי שהוריה גילו שהיא בהריון מחוץ לנישואין. היא הרגישה שהייתה בושה למשפחה, והם, בלב כבד, ביקשו ממנה לעזוב. יעל נשארה לבדה, בלי שקל על הנשמה, ובלי עבודה. פשוט אין לה לאן ללכת.
משהו בתוכי התערער עמוקות. הרגשתי חמלה אמיתית, והלב שלי התכווץ. נזכרתי שגם לי היו רגעים שהרגשתי לבד, בלי אף אחד שיבין. שלפתי את כרטיס הביקור, נתתי לה אותו בעדינות וביקשתי שתתקשר אליי מחר. הרגשתי שגם אם אוכל לעשות עבורה משהו קטן כבר השפעה עצומה.
יעל התקשרה אליי למחרת כמו שהבטיחה, והזמנתי אותה למשרד שלי ברמת גן. כשדיברנו ראיתי שהיא אינטליגנטית ויש בה כוח. החלטתי לתת לה הזדמנות. התחלנו מהכי פשוט, קצת סידורים, לענות לטלפונים, לעזור עם קפה בישיבות. מהר מאוד היא הוכיחה שהיא מוכשרת, חרוצה וסומכים עליה.
עם הזמן האצבעות שלה נגעו בעוד תחומים במשרד, וכעבור שנה כבר הייתה עוזרת אישית שלי. בסופו של דבר הפכה לאחת מסגניות המנהלים. בזכות הקביעות והשקט הכלכלי, יעל הצליחה לבנות לעצמה בית ואפילו יצרה משפחה קטנה יפה.
מעשה קטן שלי שינה לא רק את חייה, אלא גם את חיי. זה הזכיר לי שוב שלפעמים מילה טובה או טיפה עזרה יכולים להציל אדם שלם. בסופו של יום, כל מה שדרוש זאת חמלה והשאר כבר קורה מעצמו.
