דיברנו על הכל, בזכות כל השנים שעברנו יחד, והחלטנו נעבור לגור יחד. ולמה לא בעצם? מצאנו כל כך הרבה יתרונות במהלך שיחתנו:
אנחנו לבד. בגיל שישים זה לא כזה פשוט למצוא בן זוג, ואם מתמזל המזל אפשר בקלות למצוא פתרון לנושא הדירה. הילדים והנכדים גרים רחוק. המשפחה תשמח שסבתותיהן לא משתעממות. כשהיינו צעירות, שכרנו דירה ביחד בתל אביב. אז היה לי ילד קטן, אבל איכשהו הסתדרנו, גם אם האופי שלנו ממש שונה. ביחד לא נשתעמם. ניקינו יחד, בישלנו, ותרגלנו הרגלים של תרבות ופנאי הצגות, סרטים, טיולים העיקר לא להישאר יותר מדי בבית.
יציבות כלכלית. ההוצאות מתחלקות, הכנסה משכירות של דירה ברמת גן. נישאר ברווח! דאגה הדדית. אם מישהי תרגיש לא טוב או תחלה תמיד תהיה עזרה, כל הזמן.
בסופו של דבר רק יתרונות!
אבל המציאות…
הוויכוח הראשון היה על איזו דירה לבחור. כל אחת רצתה להישאר בדירה שלה, וכל אחת מצאה סיבות ממש משכנעות. הייתי מוכנה לוותר ולעבור, אבל התעקשתי שלא תחשוב שאני תמיד אוותר.
הריב השני היה על כמות הדברים. ויתרתי ועברתי לגור אצלה בגבעתיים, ואז היא התחילה להרגיש מותקפת מזה שיש לי יותר מדי דברים. אין מקום לכל מה שהבאתי, אבל להשאיר אותם בדירה שפינינו השאיר אותי מודאגת מי יודע אילו דיירים נשכור.
פשוט מצאנו מחסן בהולילנד, והעברנו לשם כלי מטבח ועוד דברים לבית. די מהר מצאנו שוכרים, ואז התחילה החגיגה האמיתית. הרגשתי שרבקה, חברתי, פשוט דורכת לי על כל הצרכים. הפכתי לאורחת אצלה, ורק אחרי תקופה פשוט שחררתי.
החיים המשותפים לא החזיקו, כי לא נוצרה שוויוניות. היא רגילה להחזיק חומרי ניקיון במקום אחד, ואני במקום אחר. תמיד הייתי חייבת להקשיב לה היא בעלת הבית.
וגילינו בכלל שאנחנו אוהבות אוכל אחר. גם הפעם שתקתי, סומכת על הטעם שלה. לאט לאט התרגלתי, שכחתי מה אני אוהבת. ועוד בעיה אני רגישה לרעש בזמן השינה, והיא לא יכולה להירדם בלי הטלוויזיה דולקת ברקע. כל צליל מציק לי, אפילו אטמי אוזניים לא תמיד עוזרים.
עוד ועוד חסרונות העיבו על היתרונות. ניסינו לוותר, ניסינו להתפייס, ניסינו לגשר עד שהגיע הרגע. הבחנתי שרבקה מסתכלת עליי בעצבנות כל פעם שאני נכנסת. עשיתי כל מה שהיא ביקשה, אבל משהו שם עצבן אותה.
פתאום היא הפסיקה לדבר איתי. עבר יום, ועוד יום, וחולפת לה שבוע. כל הזמן חשבתי מה עשיתי שיכול היה לפגוע בה. ואז פשוט נשברתי, ובכיתי מולה. גם היא התפרקה, הודתה שהיא אפילו לא יודעת למה כל כך רותחת עליה. ואז הבנתי לכל אחת מאיתנו, צריך שיהיה בית משלה, וכללים משלה. עדיף שנתראה לעיתים קרובות, אך נחזור כל אחת לפינה שלה.
קרענו את החוזה עם השוכרים, וברגע אחד היחסים שלנו השתפרו.
