יו, אני בחיים לא הייתי מצליח להתמודד עם זה. בן אדם הופך להיות כמו ירק. אפשר להשתגע עם חולים כאלה בבית! צריך לשים אותם במוסד מיוחד! ואל תסתכלי עליי ככה! מה כל הרחמים האלה? הרי אפילו חיות מרדימים, ואף אחד לא עושה עניין. אבל אנחנו כאלה הומאניים. יש אפילו מדינות ששם היו לוקחים את הזקנים להר, משאירים אותם שם לבד. ויש עוד… רצה להמשיך ענת, אבל פנינה עצרה אותה:
ענת, תתביישי קצת לדבר ככה! זו אמא שלנו! איזה הר ואיזה שטויות? השתגעת?
קודם כל, אמא לא שלנו, היא שלכם. היא אמא של בעלי, וזה הבדל חשוב, תסכימי איתי. וגם אם הייתה אמא שלי, גם אז הייתי מעדיפה להיפרד כשהיא הייתה נהיית כזו. פנינה, לטפל בתינוקות זה משהו אחד, הם מתוקים כאלה. אבל כשמבוגר נהיה חסר אונים? מסריח, אין אפילו תקווה. כן, ועוד רציתי לשאול מה קורה עם הדירה של אמא עכשיו? הרי הכנסת אותה אלייך, אז הדירה עומדת ריקה. אני חושבת שצריך למכור אותה, לפני שהמחירים יירדו. דרור צריך ללמוד, ואסף עוד מעט מתחתן. בעצם, לנו הדירה יותר נחוצה. את ילדת את הבת שלך מאוחר, מתי היא כבר תגדל? תעשי טובה, תוותרי לטובת אחיך ו… ענת לא סיימה.
פנינלה! פנינית שלי, איפה את, ילדה שלי? נשמע מהחדר.
לכי, ענת. אמא התעוררה, פנינה דחפה אותה לכיוון הדלת.
הראש שלי כאב, אמא לא הרגישה טוב, כבר שלושה ימים לא ישנה. חשבתי: “אולי שמעה את השיחה? איזו בושה.”
נכנסתי לחדר. חייב לפתוח חלון. הריח כבד, מחניק. אבל לאמא קר כל הזמן. עטפתי אותה בשַאל. היא סובבה את הראש לצליל הצעדים, התרוממה מעט, ניסתה לסדר את השיער. הסתכלתי על הידיים שלה ידיים עמלות, גדולות, כף דקה, ובעורקים דקורטיביים. אצבעותיה מתעסקות במשהו, עיניה מביטות חסרות אונים בנקודה אחת. היא כבר לא רואה. אומרים שאולי יחזור לה אחוז קטן של ראייה בעין אחת, אבל אני כבר לא מאמין. החלפתי לה מצעים, האכלתי אותה. אמא התקפלה ועלתה לנמנם. ואני רץ לרופא, לשאול, להתייעץ. הראש היה ערפילי, רק רציתי לברוח מהבעיות.
הרבה התלוננתי. שאין שיפור, שקשה לי. הרופא, איש מרשים עם זקן קטן, מילא במהירות את הטפסים, בחוץ כבר השתרכה תור ארוך. הרים אליי עיניים עייפות.
בטח יש לכם הרבה עבודה, מלמלתי.
יש מספיק. אבל רופאים אין מספיק. אילו הייתי יכול למכור ברחוב בקבוקוני תרופה ולתת לכולם, היה פחות תורים ופחות חולים, חייך בעייפות.
איזה תרופה? אפשר להשיג אותה? שאלתי בתקווה.
נעורים. למה התעצבנת פתאום? זה העניין. את/ה עייף/ה, מתלונן/ת הכל מובן. אבל אמא שלך, התלוננה אי פעם? היית חולה בתור ילד/ה? היא קמה אליך בלילה? הרופא הסיר את המשקפיים ואמר.
נשמתי עמוק. הזיכרון הביא לי שלל תמונות: אני בן שמונה, שוכב חולה. אמא לוקחת אותי בידיים. קשה לה, ובכל זאת סוחבת אותי. מכינה לי תה עם לימון, מכינה חמוציות שמצאה איכשהו. כמעט חצות ואני רוצה מיץ חמוציות, אז היא יוצאת בלילה וחוזרת עם פירות יער. בבוקר ירדה החום, אני נרדם, והיא כבר בדרך לעבודה. כל החיים עבדה בשניים-שלושה מקומות, כדי שיהיה לי הכי טוב.
פעם, בדצמבר, חיכינו יחד מחוץ לחנות. בחלון היה שמלה כסופה, מרהיבה. אמא הביטה בה… ואז הסתובבה, ליטפה אותי בלחי, והמשכנו הלאה, לקנות לי מעיל ונעליים. לה היא לא קנתה כלום. היה גם עוגה, קטנה, לבנה-ורודה בזמנים ההם זה היה כמו אגדה. אכלתי כמעט את כל העוגה, לאמא נשאר קצת קרם. הבטתי בה באשמה, היא חיבקה אותי: “לא נורא, ילדה, נסתדר, אקנה לך עוד עוגה”.
ילדים גדלים, שוכחים כמה כוח ובריאות הורים משקיעים בהם. גם את/ה היית פעם קטן וחסר אונים, נכון? עכשיו אמא שלך אותה אחת כזו. אז מה תעשה? אני מבין, עייפת. אבל חשוב לעצור רגע. אם אמא לא תהיה, יהיה לך פתאום זמן. לא צריך לקום בלילה, לא לטפל, אולי תשמחי, אולי תהיה מרוצה? קולו של הרופא נעשה חמור.
אני… פשוט נעשה מה שהמלצת. סליחה שבאתי ככה, אחזור אחר כך, מיהרתי לצאת, פניי אדומות.
מה אני עושה? איך אפשר בלי אמא? אני כבר מזמן מבוגר, ילדה שלי גדלה, אבל אמא רק אמא זו כל העולם! כמה פעמים בכיתי בתוך הברכיים שלה. כל פעם שקרה לי משהו, הייתי מחכה שייגמר ואוכל לרוץ הביתה. אל אמא. היא תנחם, תלטף, תעזור.
הטלפון צלצל. היה זה אחי, נועם.
מה אתה רוצה? ענת כבר הייתה כאן. הדירה לך? קחו את הדירה! אמא אוהבת אותך, כל הזמן דואגת, שואלת עליך. ואתה? כששכבת שלושה חודשים חולה, מי טיפל בך? מי דאג? התפרצתי עליו.
צעדתי בין השלוליות, דמעות מרוחות על הפנים. הגעתי לסופר. ראיתי שמלה הדומה לאותה שמלה מהילדות. ניגשתי למוכרת.
נשאר רק במידה הזו. תצטרך מידה גדולה יותר, זה קטן מדי, לחשה לי.
אני יודע! תורידי, תארזי, זה בשביל אמא שלי, היא נשארה רזה. ניגבתי את האף.
המוכרת הביטה בי מופתעת. לקחתי גם עוגה, בדיוק כמו מהילדות, לבנה-ורודה. אמא כבר לא תראה אותה, אבל אספר לה.
רצתי הביתה. שמעתי את הבת שלי, אילנית, שרה. נכנסתי לחדר. אילנית יושבת ליד הסבתא, מלטפת לה את הראש, שרה לה. אמא מחייכת.
פנינית שלי, באת. לכי תנוחי, ילדה יקרה שלי, עייפה את. כבר שברתי אותך, אמא מושיטה יד, מנסה להבין איפה אני.
גרון חנוק, קשה לנשום. כל אחד מקבל ניסיונות בחיים, לא כולם עוברים אותם כמו שצריך. ואני, פנינה, כמעט ויתרתי.
אמא! נצמדתי לידיים שלה.
זה הרגע. תחושה שאין שנייה לה. הורה חי אתה ילד. כשאין אתה יתום, לא משנה בן כמה אתה. כל אחד צריך אמא.
אמא, קניתי לך שמלה. כמו זו שבחלון אז, מכסף. ועוגה, עכשיו נתחפש ונשתה תה. איזו יפה תהיי! פתחתי לה את השיער.
אמא חיבקה את השמלה, חייכה במבוכה. הלבשנו לה את השמלה, אילנית רצה להביא בשמים, מרחה לה שפתון, שמה מים בקומקום.
ישבנו, אכלנו, שוחחנו, ואני חשבתי, איזו אמא יפה! הפנים שלה שלוות, טהורות. כאלו כבר כמעט לא רואים, הולכים עם הדור הישן. לא התלוננה אף פעם, גם כשכאב לה מאוד. דפיקה בדלת. נועם הגיע, זר פרחים ואננס בידיו.
מה הבאת אננס? צחקתי.
אמא רצתה פעם אננס, לא היה כסף אז. עכשיו? אביא כל יום. אל תקשיבי לענת, היא רעה, שתהיה בריאה אמא. לא אכפת לי הדירה. אם תרגיש יותר טוב, תעבור אליי. נבוא יחד לאכול עוגות! אמר נועם.
נכנס, התפעל מהשמלה של אמא. היא צחקה, כמעט לא רואים שהיא חולה.
מהיום החיים שלי השתנו. דמיינתי בחרדה מה אם אמא לא תהיה ומאז נלחמתי על כל יום נוסף איתה.
תמיד פחדתי לחזור ולגלות שאמא איננה. היא נהייתה כמו ילדה רחצתי, סירקתי אותה, ולחשתי: “רק תמשיכי לחיות. איך שלא תהיה. רק שתהיי כאן!” סיפרתי לכולם.
גרשנו מהבית את היאוש. ניסיתי לחייך, הצחקתי את אמא, סיפרתי סיפורים. עודדתי אותה שתחלים. כל יום הפכנו לשמחה קטנה בלונים עם אילנית, שירים, קריוקי. אמא אוהבת שירה, ויש לה קול נהדר!
פנינית, את לובשת משהו צהוב, נכון? שאלה פתאום.
הפסקתי לשטוף. לבשתי שמלה צהובה עם פרחים קטנים.
את מתחילה לראות?! נפלא! קפצתי אליה.
לאט-לאט, בעזרת הקיר, אמא התחילה ללכת. לא היה אושר גדול מזה. ברור שלא נתתי לה לחזור לדירה, שתישאר איתנו. ביחד.
עכשיו גרים שלוש בנות אני, את ואילנית. יש עוד כל כך הרבה מה להספיק. את תמיד רצית ללמד אותי לאפות, התבניות עוד בארון, אולי הפעם יצליח לי. נועם יגיע! חיבקתי ונישקתי אותה.
נועם בא, גדול וחזק, אמא קראה לו בצחוק “דובי”. הוציא את אמא לטייל בגינה, הושיבה על הספסל.
תמיד התבוננתי בה כמה היא נאה. במעיל החדש, כובע יפה, כמו בובה.
לראשונה נרגעתי. צעד קטן, עוד אחד. הכל אפשרי. רק תחיי, אמא. רק לשמוע את קולך. כל יום. כי בך יש כוח. כמו שפרח לא יגדל בלי שמש ומים, כך הילד בלעדיך קמל. ואצלך יש מים, שמש, אור.
מה אני יכול לאחל? שתמיד יפעם לב של אמא. שיקבלו עוד תשומת לב והפתעות מהילדים פרח, שמלה, גם אם אין לאן ללבוש אותה. כל אישה תשמח בזה, בכל גיל. בקבוק בושם.
והדבר הכי חשוב שצריך להספיק לומר כל עוד אפשר:
אמא, אני אוהב אותך. רק תישארי איתי, אמא! את הטוב ביותר שהיה לי בחיים.
