הייתי צעירה כשהכרתי את אותו נוכל. הוא התנהג אליי מדהים, הרעיף עליי מחמאות והתנהג כאילו הוא הגבר המושלם. אבל ברגע שקיבל את מה שרצה, הוא פשוט נעלם מחיי. הפרידה שלנו שברה אותי, אבל אז עדיין לא הבנתי אילו השלכות יהיו למפגשים שלנו. הייתי בהלם כשלמדתי שאני בהריון. בהתחלה לא סיפרתי על זה לאף אחד. אך כשברור היה לי שלא אוכל להסתיר את ההריון עוד הרבה זמן במיוחד כי כבר הייתי בחודש הרביעי החלטתי בלב כבד לספר לאמא שלי. היא מייד הלכה וסיפרה לאבא שלי. ממנו קיבלתי רק האשמות ומילים קשות.
מתוך פחד מהבושה, ההורים שלי שכנעו אותי לעבור הפלה, למרות שזה סיכן את הבריאות שלי. בלית ברירה הסכמתי, ובימים שאחר כך בכיתי מרירות, מוצפת בתחושת בגידה כלפי הילד שלי. עד היום אני מבקשת מחילה מאלוהים על מה שעשיתי. החיים שלי כאילו נעצרו. רציתי למות. ההורים שלי נשארו אדישים לכל מה שעבר עליי. הדבר היחיד שהטריד אותם היה השם הטוב שלהם במשפחה ובסביבה.
בסוף החלטתי לברוח מהבית שלהם, וזה לקח לי כמעט שנתיים עד שהצלחתי. השלמתי את התואר שלי ובניתי לעצמי קריירה מצליחה.
הגעתי לכל מה שעד אז יכולתי רק לחלום עליו. אבל היה דבר אחד ששום דבר לא כסף, לא הצלחות לא יכל להביא לי: משפחה. את ההזדמנות להיות אמא כבר מזמן איבדתי. יצאתי לדייטים, קיבלתי הצעות נישואין, אבל בכל פעם כשגבר הבין שאי אפשר להביא איתי ילדים הוא פשוט נעלם. ההורים שלי אשמים בכך. הם לקחו ממני את האפשרות להרגיש את השמחה שבאמהות. לא רציתי להיות איתם בקשר, אפילו לא לראות אותם. כשאבא שלי לקה בהתקף לב ואמא שלי התחננה שאעזור לו סירבתי. הם בגדו בי. כדי להקל על המצפון, אני שולחת להם בכל חודש כמה אלפי שקלים. לדעתי, הורים צריכים לתמוך בילדים שלהם, לא להפנות להם עורף ברגעים הקשים. ההורים שלי לא הבינו עד כמה הרסו לי את החיים.
