לפני כמה שנים עברנו לשכונה חדשה בתל אביב. קודם לכן, בני היה רגיל ללכת לבית הספר הישן בשכונה שבה גרנו בעבר, וזה היה מסובך כי המרחק היה גדול. בסופו של דבר החלטנו שזה לא נוח ושהגיע הזמן למצוא בית ספר קרוב יותר.
מצאנו מוסד חינוך כקילומטר וחצי מהבית החדש. מכיוון שאני עובד מהבית, יכולתי להרשות לעצמי להסיע את הילד וללוות אותו מדי יום לבית הספר. המקום חדשני מאוד, כל הזמן יש פעילויות מיוחדות ומעורבות, והמורים נחמדים ומסבירים פנים. במיוחד התחברתי לרוני, שמלמדת עברית ואיתה גם בני בכיתה.
הסתבר שרוני גרה ממש קרוב אלינו. כשבני עבר לבית הספר החדש, פגשנו אותה מדי פעם בגינה הציבורית, במרכז המסחרי או במכולת. פעם אחת, בוקר אחד, יצאתי מהבית והיא ניגשה אליי היישר מהכניסה. היה ברור שהיא בדרכה לבית הספר. לא הייתה לי ברירה אלא להציע לה טרמפ.
רוני, תיכנסי יהלי כבר בדרך ואנחנו ממילא נוסעים לבית הספר.
בקיצור, היא הסכימה באדיבות, זה לא היה מסובך עבורי. נסענו יחד, היא הודתה לי והמשיכה הלאה. יהלי קצת התבייש מהעניין שהוא מסיע מורה לעבודה. אולי זה מביך שיש הכרות עם מורים?
העניין קרה לגמרי במקרה כמה וכמה פעמים, שהסעתי אותה לביה”ס. רק מאוחר יותר שמתי לב שזה הפך לדפוס.
עוד פעמיים או שלוש יצא שהסעתי אותה, ואז באפריל קיבלתי הודעת וואטסאפ:
בוקר טוב. אתה נוסע היום לבית הספר?
הייתה זו הודעה מרוני. עניתי שאנחנו נוסעים. הסתכלתי מהחלון – היא כבר עמדה ליד המכונית, כמעט דורשת להיכנס. בני לא היה מוכן להתפתחות הזו, וגם אני להפתעתי הרגשתי קצת במבוכה. יצאנו יחד אל החניה.
איזה מזל שיש לי אותך, בכיף אני עולה למכונית איתכם היום. הבאתי את כל שלושת התיקים עם המחברות, הם כבדים מאוד, לא הייתי מצליחה לסחוב לבד.
לא, לא. לא יכולתי לסרב לה, אבל הבנתי שזה כבר לא יכול להימשך כך. צריך לקבל החלטה. הרי רוני נעשתה ממש נועזת. החלטתי לבדוק אותה:
רוני, מה דעתך שנקבע שמחר ניפגש בשעה הזאת, וכל אחד יגיע כשהוא רוצה, נוכל לקחת אותך.
קיוויתי שהיא תסרב בנימוס.
וואו, מצוין! זה אומר שאוכל לישון עוד עשרים דקות כל יום! אז אני אהיה אצלכם בשמונה בדיוק יום יום!
איזו עיסקה… בני הביט בי במבט מאוכזב, היה ברור שהוא לא מרוצה. עכשיו אני חושב איך לסיים את הסיטואציה הזאת. כנראה שאחזור לעבוד במשרד במקום מהבית, כי אין לי סיבה מספקת לסרב למורה…
