מכיוון שאני זה שעזבתי את המשפחה עבור אישה אחרת וגרמתי לכך שהנישואים יתפרקו בגללי, יהונתן חשב שאני חייב לפצות אותו על הלב השבור שלו. הוא לא הסכים לתת לי לקחת את הבן שלנו, וגם הבן רצה להישאר עם אביו, ולא איתי, ולמרות שכאב לי מאוד, לא הצלחתי לשכנע אותו או לקחת אותו בכוח. את כל זה סידרנו מאוד מהר נתנו לי ללכת, ובתמורה הייתי שולח להם כסף פעם או פעמיים בחודש. הגרושה שלי עבד אז והרוויחה יפה, אבל כשהבינה שיש לי לא מעט כסף, וגם אשתי החדשה עוזרת מדי פעם כדי שלא יחסר כלום לבן שלי, היא פשוט הפסיקה לעבוד והתרגלה לחיות מהכסף שלנו.
כשהבן שלי הלך וגדל, אביו כלומר הגרושה שלי ממש פינק אותו: אוכל ממסעדות, הבריזות מבית הספר מתי שרצה, חופשות יקרות ומכשירי חשמל מהשורה הראשונה. לאט לאט הבן שלי פיתח זלזול כלפיי, ובקושי רצה לדבר איתי. כל מה שקניתי או עשיתי בשבילו, אבא עשה טוב יותר למרות שזה בכל מקרה היה מהכסף שלי. בגיל אחת-עשרה, הילד אפילו לא תהה איך יש לאבא כל כך הרבה כסף אם הוא נמצא כל הזמן בבית.
אשתי הנוכחית הציעה שאולי אני סתם מגזים עם הסכומים שאני נותן להם. התחלנו לדבר גם על העתיד של הבן שלי לימודים באוניברסיטה, והשקענו בעניין, הבנו שעדיף לשים כסף בצד ולחסוך עבורו, מאשר שהגרושה תבזבז הכל על שטויות. סיפרתי להחלטה שלי אישית לגרושים, ואמרתי שאת שלי עשיתי מספיק, מעכשיו תורו לדאוג להוצאות, ואני אדאג לעתיד של הבן. היא כמובן מייד נפגעה התחילה להאשים אותי על איזה אבא וכמה רע הייתי כבעל, ואיימה עליי שאם אפסיק להעביר כסף, תתבע אותי בבית המשפט, כי כביכול אף פעם לא שילמתי מזונות.
בדקתי את הנושא עם עורך דין אמרו לי שאין לי ממה לחשוש, לא להתייחס לאיומים, בפועל היא לא עובדת כבר הרבה שנים וחיה מהכסף שלי. אבל זה לא משנה עדיין התחושה היא שאני זה שמפסיד. הבן שלי עכשיו ממורמר עליי עוד יותר, בטוח שאני זה שלא רוצה לעזור לאבא שלואז החלטתי לעצור, לנשום ולחשוב מה חשוב לי באמת. לא הכסף, לא המאבק, אפילו לא הגאווה שלי אלא הקשר עם הבן שלי, שעם השנים התרחק ממני. התחלתי לכתוב לו מכתבים קצרים, בלי דרמות, פשוט חשבתי עליך, מקווה שהיה לך יום טוב, לפעמים בדיחה קטנה או תמונה מתקופה ישנה. לא תמיד קיבלתי תגובה, לפעמים הוא התעלם, אבל לאט לאט הוא התחיל לענות בביישנות, שואל מה שלומי, מספר קצת על מה עובר עליו.
יום אחד, אחרי שנפגשנו לקפה פגישה שלא דרשתי ולא ביקשתי, אלא נתתי לו לבחור מתי יבוא הוא אמר לי בלחישה: אני יודע שאתה לא מושלם, ואני גם לא. אבל אני שמח שלא ויתרת עליי. הרגשתי כאילו מישהו החזיר לי נשימה שהחסרתי שנים. ידעתי ששום חשבון בנק לא יוכל לקנות את הרגע הזה.
ומאז, כל חודש, במקום לשלוח אלפי שקלים, אני חוסך את רובם לעתידו ושולח לו מעט מילים טובות והשינוי מורגש לאט, אבל בטוח: פחות טענות, יותר שיחות קצרות, קצת חיוכים במפגשים. הבנתי שלפעמים, פיצוי אמיתי זה לא כסף ולא וואטסאפ של ערב חג, אלא פשוט להיות מוכן להיפתח, להודות בטעויות, ולחכות בסבלנות שהלב יחליט לסלוח.
פתאום החיים נהיו קלים יותר. לא ניצחתי, לא הפסדתי רק התבגרתי.
