עינב עמדה ליד קבר אביה וצפתה בקבר שנבלע באדמה הקרה.
היה קר. רוח נובמבר נשבה סביב, שברה את השקט ששרר בבית העלמין, התערבלה עם תלוש האבל שעל זר הכריז, חודרת תחת המעיל וגורמת לעינב להצטמרר ולהתכווץ בכתפיים.
קרוב אליה עמדה גברת שולה, קרובת משפחה רחוקה שבקושי ראתה בחיים שלה.
אמא של עינב התנהגה באיפוק, כאילו שום דבר לא קרה, אבל היד שלה שלחצה חזק את היד של עינב הייתה קרה כקרח.
אבא…
עינב הסתכלה על הקבר וניסתה להבין מה היא מרגישה.
שום דבר.
ריק מוחלט, צליל דומם שמושללת מתוכן, כמו דירה בתל אביב שמזמן כיבו בה את החימום והכול קפא.
היה בן אדם טוב, נשמע קול מאחוריה. יהיה זכרו ברוך.
עינב הייתה קרובה להתפרץ בצחוק פתאומי.
טוב?!
מאיפה הם יודעים?!
ראו אותו רק בשבתות, חגים, כשהיה פיכח ואדיב, חייך לכולם, עם גיטרה ביד. אדם של ידיים זהב, נשמה של החבורה, בחור עליז.
וזהו.
הם לא ראו אותו בבית.
עינב עצמה עיניים, והזיכרון עלה כאילו ציפה לה: בת שבע, מתעוררת בלילה ברעש דלת טרוקה. אבא נכנס, לא ממש מצליח להיכנס במסדרון, ריח של אלכוהול חמוץ ומוזר. אמא מנסה לגרור אותו לחדר, והוא משתולל, צועק, את לא מכבדת אותי! עינב סגרה עיניים, משכה שמיכה עד מעל הראש כדי לא לראות ולא לשמוע.
בבוקר אבא יושב במטבח במבט נבוך, שותה מים עם מלח ואומר: סליחה, בת שלי, שוב נפלתי. זה לא יקרה יותר.
אבל תמיד קרה שוב.
תמיד.
עינב פקחה עיניים. הקבר כבר מכוסה, הונחו זרים על התלולית. האנשים החלו לצאת מהבית העלמין. אמא נגעה בעדינות במרפקה:
בואי, עינב. צריך לסדר את הסעודה…
בשולחן הזיכרון עינב ישבה כאילו לא שייכת לאף אחד. אכלה, הנהנה, השיבה על ניחומים. אבל בתוכה התרוצצה מחשבה אחת שהרגישה כמו יללה פנימית:
למה אני לא מרגישה כלום? למה לא כואב לי?
בערב, כשכולם כבר הלכו, נשארה עינב עם אמא במטבח. שתו תה ושקט השתרר. עד שאמא אמרה:
את יודעת, עכשיו חשבתי… משהו מוזר.
עינב הסתכלה עליה.
חשבתי שעכשיו אפשר לא לפחד. שהוא לא ייפול איפשהו, לא יקפא, לא ייעלם. שאפשר פשוט… לחיות.
עינב הסתכלה לאמא בעיניים וראתה בהן את אותו פחד שהיא עצמה הרגישה. פחד מזה שלא הרגישה עצב אלא הקלה.
אני אמא רעה? לחשה אמא.
עינב התקרבה, חיבקה אותה בכתף.
לא, אמא. אנחנו לא רעים. אנחנו פשוט עייפות.
הן ישבו כך עד הבוקר. נזכרו. לא בכמה שתה, אלא במה שכן: איך בנה לעינב בית בובות מאולתר, איך לימד אותה לרכב על אופניים, איך יום אחד חזר מהשוק עם אבטיח ענק ואכלו אותו שלושתם, יושבים על הרצפה כי לא היה מקום בשולחן.
הוא היה מורכב. וזאת גם אמת.
אחר כך אמא הלכה לישון, ועינב נשארה לבד. שלפה נייד, כתבה הודעה לבעלה: הכול בסדר, מחר חוזרת.
ופתאום שמה לב שהיא נושמת רגיל. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן. בלי מתח, בלי לחכות לטלפון עם בשורות רעות, בלי כל הרעש הזה.
האבא הלך. סוף סוף יש שקט.
עינב ידעה שהמחשבה הזאת תחזור. שהיא עוד תתעורר בלילות עם רגשות אשמה. שגברת שולה ושאר קרובי המשפחה עוד ישרבבו: כזו אדישה, אפילו לא בכתה.
אבל עכשיו, בדירה השקטה הזו, שכבר לא מריחים בה אלכוהול ולא נשמעות מריבות בלילה, עינב נתנה לעצמה דקה של כנות.
סליחה, אבא, אמרה אל החלל. אהבתי אותך, באמת. אבל התעייפתי מלשנוא אותך.
למחרת עינב נסעה.
ברכבת לירושלים, הביטה בנוף האפור של נובמבר, ואז שלפה מחברת ורשמה את התשובה שעלתה לה מתוך מחשבותיה:
ילדים של אלכוהוליסטים לא בוכים בלוויות. הם כבר בכו מספיק בשנים לצידו של המחלה. הם לא חסרי רגש. הם פשוט שרדו.
עינב סגרה את המחברת וחייכה לעצמה, פעם ראשונה אחרי הרבה זמן.
הרכבת הובילה אותה אל חיים חדשים. חיים שבהם היא לא צריכה להסתכל אחורה.
והיא ידעה לפעמים, היכולת לסלוח לעצמך היא הדרך לחיים האמיתיים.
