את בעלה השני פגשתי כשפיראס, אחרי שהתנדבתי עם הבן שלי, דניאל, בן עשר, במחנה שבו הגענו להציל קיני ציפורים נדירות מראשי ציד לא חוקי. המקום היה באזור שמורת הטבע ליד באר שבע.
אריאל היה הלב והמנוע של כל הפרויקט ביולוג עם ניצוץ בעיניים, משוגע על הטבע. את הטיולים האלו הוא ארגן יחד עם חבר ילדות, כתחביב שנותן לו מרגוע וגם הכנסה צדדית.
אחרי שלושה ימים, רגלי החליקה על אבנים רטובות ונקעתי את כף הרגל. אריאל לא היה רק חובב טבע הוא בפועל רופא בגוף ובנפש. הוא חבש אותי, סחב אותי חזרה לאוהל, ולמשך שבוע טיפל בי כאילו הייתי ילדה קטנה.
דניאל עזר בהתלהבות למדענים, ובינתיים המבוגרים הרגישו שביניהם נדלק משהו. לאורך כל התקופה שנינו התנהגנו באיפוק כל אחד מאיתנו הגיע עם סיפור אישי כואב והמון זהירות מול רגשות עזים שמנסים להשתלט.
עם תום החופש, חזרתי להיטרף בעבודה כדי להדחיק את הפנטזיה הרומנטית. גם אריאל חשב שזו רק הרפתקה חולפת, אבל תוך שבועיים כבר חיפש את הכתובת שלי.
חצי שנה אחרי, עברנו לגור יחד, וחצי שנה נוספת ערכנו חתונה קטנה עם המשפחה הקרובה.
אריאל התמזג לתוך התפקיד של אבא תמיד רצה ילדים, אבל העבודה והתחביבים מנעו ממנו. דניאל, שגדל עם אמא וסבתא, התאהב בו וכעבור זמן קצר קרא לו “אבא”. קנינו דירה מרווחת עם חלון אל פארק, והתחלנו לתכנן ילד משותף. אני חלמתי על בת, ובפעם הראשונה חלומותיי התאימו לשלו. שם כבר היה לנו תמר. החיים נראו מושלמים.
הכול התהפך כשהגיעו התאומים יחד עם תמר נולד גם בן, אותו קראנו יונתן. מצאתי את עצמי במערבולת של חיתולים, דייסות ולילות ללא שינה. אמא שלי עזרה מדי פעם ככל שיכלה. אריאל החל לעבוד בחברה לייצור תרופות כדי לפרנס את המשפחה המתרחבת. העבודה שלו הייתה מלאה בנסיעות וישיבות. הוא שם לב שהוא נמנע מלחזור הביתה, אל צרחות תינוקות ואישה מותשת שאינה פנויה לשיחה עמוקה.
אריאל חשב: המפרנס זכאי למנוחה ושקט אמיתי. אני, לעומת זאת, האמנתי שהורות היא אחריות משותפת ושגם הוא צריך לקחת חלק במטלות היומיומיות. המריבות נעשו תכופות, הניכור גבר, ובקושי עבר שיחה אחת בלי ויכוח סביב תפקידים בתוך המשפחה.
הפתרון הגיע בדמות גן הילדים. התאומים היו בני פחות משלוש כשהצלחתי לשוב לעבוד כמעצבת. דניאל הפך לשותף עיקרי. הלחץ בבית נרגע מעט. אך זה לא נמשך זמן רב.
שנתיים אחר כך אריאל התאהב בקולגה החדשה אישה מלאת תשוקה לעבודה, חופשית ויפה, בדיוק כמוהו בעבר. אריאל, אדם אמיתי ודייקן, מיד הודה בפניי בבגידה והציע שניפרד.
אני תמיד אעזור לך ולילדים נשבע. סוגיית הדירה תיפתר השנה. אבל עכשיו אני מבקש שתיקחי את הילדים ותעברי לאמא שלך. את הדיוויז אני אפתח כפי שצריך.
ומה עם הדירה? הרי קנינו אותה יחד מתוך מחשבה על משפחה רחבה אמרתי בשקט.
אל תסבכי. אני מציע פתרון נעים התפרץ.
אני צריכה לחשוב עניתי.
שבוע של מחשבות, ואז הגשתי את תשובתי:
התאהבת במישהי אחרת, זה קורה להרבה אנשים. אבל הילדים הם לא רק שלי, הם שלך גם כן והם תמיד יהיו הילדים שלנו, נכון? אין לי כוונה להילחם על הדירה, למרות שמגיעה לי אתה מוזמן לחיות שם עם אשתך החדשה. נחלק את ההורות: אני לוקחת איתי את דניאל ותמר, ויונתן נשאר איתך.
אריאל נדהם.
אתה לא רציני! אני לא מסוגל לגדל פעוט לבד! יש לי עבודה! ילד צריך אמא!
באמת? הרי תמיד רצית ילדים, בית אמיתי. הנה, קיבלת את חלומך. גם אני עובדת, אתה יודע. רוצה להתחיל חיים חדשים ואני אשאר עם שלושה ילדים לבד? לא מתאים לי. לפחות אחד תיקח אחריות. זה הוגן.
הוויכוח הסלים.
אריאל בסערת רגשות טרק את הדלת והפך את הסיפור לאגדה בין החבר’ה, המשפחה והעמיתים. כולם הזדעזעו. טלפונים לא הפסיקו, ניסו לשכנע אותי, האשימו אותי בהתנהגות אכזרית ובלתי אנושית. אפילו אמא שלי אמרה שהיא לא תסלח לי. אבל אני עמדתי על שלי: “מה רע באבא? הוא אוהב אותם! חוץ מזה, יונתן כבר לא תינוק ואפילו עצמאי.”
אריאל, שבור ורעב לאוויר, הסכים בלית ברירה. אמא שלו סירבה לשמור על נכדה הבריאות לא אפשרה לה. גם אהבתו החדשה, כשראתה את מציאותו כאב יחיד עם ילד קטן, נעלמה כעבור שלושה שבועות. היא לא רצתה להתמודד עם ילד שלא שלה.
***
שלושה חודשים עברו.
בערב אחד, באתי לקחת את דניאל שבילה אצל אביו. אריאל פתח את הדלת. היה נקי, הריח דייסה, יונתן שיחק על הרצפה בלגו.
אריאל נראה עייף, אך רגוע.
תיכנסי אמר בשקט.
דניאל הלך לאסוף את הדברים, ואנחנו נשארנו במטבח.
תדעי לך החל לדבר בלי להסתכל בעיני בשבועות הראשונים שנאתי אותך בעומק ליבי. חשבתי שזו נקמת עולם. ואז… הכרתי את יונתן. הוא אוהב עגבניות ותפוזים. מפחד משואב האבק. משוגע על לגו. נוחר מצחיק מתוך שינה. נרדם רק עם גירוד בגב.
הרים אלי עיניים:
נהייתי אבא שלו באמת. לא רק לשבתות, אלא יום-יום.
שמעתי בשקט.
לא אבקש סליחה על מה שהיה. אבל אני… אסיר תודה לך סימן ליונתן. עלינו.
ידעתי אמרתי לבסוף.
מה ידעת? שאצליח?
זה ברור. הכי חשוב לא פקפקתי שתאהב אותו באמת. רק כך. תמיד היינו קיצוניים, אריאל. גם באהבה, גם בעבודה וגם בהורות.
אז, זו הייתה נקמה?
חייכתי, ובעודי יוצאת מהמטבח, עניתי:
לא. זו הייתה ההזדמנות האחרונה לראות בך את האיש שהתחתנתי איתו. ואני חושבת שהצלחתי.
עזבתי אותו בדירה השקטה, עם הבן שלנו. לראשונה מזה שנים, ידענו שנינו: הנישואים נגמרו, אך המשפחה בדרך מעט מפותלת וכואבת נשארה.
